הערב (מוצ"ש) עומד להגיע לשיאו מסע מטלטל והופך קרביים, שאותו אני עורך למעלה משנתיים. סליחה, טעות, אני עורך אותו מהיום שנולדתי (זה כמו בטיפול - רק כשאתה מדבר על הכאבים, אתה מבין שהם היו שם כל החיים). זה התחיל במכרז של הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה. "יוצרים דוקומנטריים מוזמנים להגיש הצעות לסרט ליום הזיכרון", נכתב שם. החלטנו, המפיק צבי שפי ואנכי, להרים את הכפפה. אלא שעוד סרט הנצחה או זיכרון או סיפור קרב הירואי - לא בא בחשבון מבחינתי. הרגשתי שאני חייב לספר סיפור אחר.

 

עוד ב Onlife:

 

גוגל היה התחנה הראשונה. מול העיניים קפץ לי ספרו של רוביק רוזנטל, "האם השכול מת?". מצאתי עותק אחרון שלו בחנות הספרים, ובלעתי את הספר בשעתיים. אחר כך הנחתי לטקסט המאתגר הזה לחלחל לתוכי. זה לא היה קל. התיגר שקרא רוזנטל בספר על החינוך לשכול שקיבלתי, על אינספור ימי הזיכרון שחוויתי, על תפיסת עולמם של משפחות קרובי שנפלו בקרב, על האתוס שלרגליו אנחנו חיים במקום הזה, חולל בי שמות. בבהירות רבה וללא רחמים פירק רוזנטל, אח שכול בעצמו, את אתוס השכול עד עפר, תוך שהוא מעלה את השאלה הקשה מכולן: האם, למרות הכאב הגדול, אובדן היקירים הוא מחיר ראוי תמיד במאבק על קיום המדינה?

 

החלטתי כי ראוי לשאול את השאלות שמעלה רוזנטל בספרו גם בסרט. הרשות השנייה הרימה את הכפפה ואישרה את ההפקה, וכך יצאנו לדרך. מהר מאד הבנתי שהשאלות הללו מעסיקות גם אותי, מהיום שעמדתי על דעת השכול שלי, אוחז במקל דמוי רובה וניצב ביום הזיכרון, כחייל ממושמע, לצד אש התמיד בחצר בית הספר היסודי שבו למדתי. האם אצליח, ולו במעט, להדהד את אותן שאלות אל מוחם ואל ליבותיהם של הצופים?

 

כדי לבדוק את השאלות הללו, לברר את הנוקב ואת הכואב מכול, יצאתי אל מדינת השכול הישראלי – אל המיתוסים של תל-חי וכפר גלעדי, אל השירה המכוננת של אלתרמן וגורי, אל משפחותיהם של גד מנלה ויוני נתניהו, אחרוני גיבורי הפעולה, אל יעקב גוטרמן, "האבא של ארבע אימהות", אל "הבילויים" ו"שכול וכישלון" שלהם, אל נחשון טבי, שבנו רז נהרג בפעולת השייטת בלבנון, אל רעיה הרניק ויעקב גוטרמן, בנימשפחת הבופור, אל "אליפלט", השיר המצמרר על אותו ח?נו?ן שהלך ראשון, מותיר לב?ר?קים וליעלונים למיניהם לשרוד ולהגיע לפוליטיקה כדי להמשיך ולשלוח עוד אליפלטים לשדה הקרב, אל האימהות ששכלו שלושה, אל בוני המצבות בבתי הקברות הצבאיים, אל מצחצחי האנדרטאות, אלינו עצמנו.

 

צפו בטריילר לסרט "למות בעד ארצנו":

 

חלפו שנתיים. מהקשות שידעתי בחיי היצירה שלי. הטלטלות והלבטים רק הפכו סוערים יותר ויותר ככל שהתקדמה ההפקה. לא פעם חשתי שאני צועד בקודש הקודשים, מאיים כאילו לחללו. לא פעם ביקשתי להרפות ולסגת. לא נוח היה לי להיות במחוזות כה מערערים, לחצות את גבולות הקונצנזוס ולהביט עליו מבחוץ, לשאול שאלות. בדרכי פגשתי את יורם קניוק, רוביק רוזנטל, עלי אלון, יעקב גוטרמן ובני הזוג ויכסלבאום, שהפכו לגיבורי הסרט. כולם נגעו בשכול בחייהם, אך שלא כרוב המשפחות השכולות, הם בחרו לזעוק את זעקת הפגיעה הגדולה שחוו עם לכתו של יקירם.

 

הקשבתי לכעס ולמחאה שלהם על דחיקתם הצידה והפקעת אבלם הפרטי על ידי המדינה, ניסיתי להבין את ההחלטה לצאת למסע שהם עורכים מאז כנגד אתוס השכול. רוב הזמן מצאתי את עצמי משחק את 'עורך דינו של השטן'. לא בכדי ליצור דרמה, היא כבר בנויה לתוך הסיטואציה. שוב ושוב התהפכו התפקידים, הם השכולים, החתרניים, אני האב לחייל שמשרת כרגע בצבא, שמבקש מבנו לתת את שנותיו אלו כקודש, שקורא את "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן בדמעות. היכן אנחנו נפגשים? מה מאיים כל כך בדבריהם? מה יקרה לנו אם נקשיב להם? מה רע לגלות אמת אחרת?  

 

אתם מוזמנים לפגוש אותי בקצה המסע. מוצ"ש, 13.4.13, ערוץ 2, שעה 23:00.

תגיות