מאת: קשת קורם

בלוח השידורים הצפוף נדיר למצוא זמן שכולו נשי. בין הפאנל עם הגברים המומחים לכלכלה לזה עם הגברים המומחים לביטחון/פוליטיקה, אין הרבה תכניות שכולן עם נשים, על נשים, ובשביל נשים.  "6 אמהות", שיושבת תחת הקטגוריה של סדרת דוקו היא כזו, וכמובן שהקלטתי מראש. אבל אל תתרגשו – בין הדוקו הזה לבין סדרה עם תסריט שנכתבה על ידי גבר – אין הרבה מרחק.

 

עוד באון לייף:

 

עולם האימהות תמיד היה מורכב, ובעולם שלנו, מלא הסתירות, הקדמה, והריקאציה – הוא אפילו עוד יותר. אבל כשצפיתי בסדרה הרגשתי שאני רואה את אותן קלישאות שגידלו אותנו עליהן. שש האמהות במרכז הסדרה מייצגות את אותם "טיפוסים" של נשים שנמצא בכל קומדיה מצויה – הקרייריסטית, זאת "שמחזיקה קצר את בעלה", החוזרת בתשובה, הדוגמנית שהתחתנה עם כסף וכו'. ראינו אותן בסדרות מתוסרטות ועכשיו אנחנו רואות אותן בסדרת דוקו.

 

ביקורתיות? אמירה חברתית? הלוגו הוורוד לא מותיר מקום לספק. גברים – זוזו. אנחנו עוברים לפאזה רכה, אמהית, נשית ומחבקת. תתכוננו להתרגש, הפרומואים הכינו אותנו מראש. אל תבינו לא נכון, זה באמת מאוד מרגש. אני אמא טרייה ואין דבר שמרגש אותי (מביש להודות, אבל עד דמעות) מלראות נשים שהן אמהות, מדברות על האהבה המטורפת לילדים שלהן. התינוק שלי הוא הנשמה שבאפי, האושר הכי מזוקק בחיי. ועם זאת, אני רוצה להאמין שיש בי, בנו כנשים, יותר מזה. שסדרת דוקו בפריים טיים יכולה להראות גם מעבר.

 

 

הייצוג של גברים בטלוויזיה מראה לרוב דמויות עגולות, מורכבות ושונות. חלקם יהיו אבות, חלקם ללא זוגיות, חלקם מלאים, רזים, קירחים ועוד מגוון רחב מאוד של תכונות אופי ומראה. אבל בסדרה שמציגה נשים אין מקום ל"מוזרויות" - כאן כל הנשים מייצגות את מודל האישה הנכונה. אישה שכל מאווייה הם להיות אמא, רעיה טובה והבונוס של המאה ה-21 - גם אשת קריירה מצליחה. את כל זה הן צריכות לעשות תוך שמירה על סטנדרטים של מראה חיצוני שלא מביישות דוגמניות מקצועיות, ושלרגע לא יראו כמה את מזיעה בניסיון לשמור על כל זה.

 

נטשה מוזוגביה וגילה גמליאל מספקות לנו הצצה שטחית ביותר לחיים של אישה שבחרה להיות אמא ובמקביל להשיג קריירה משמעותית, תובענית ומספקת עבור עצמה. אם נגרד טיפה את המעטפת שראינו אתמול נצליח להגיע לדילמות המעניינות והמאתגרות באמת -איך הסביבה מגיבה? איך הן מצליחות לאזן בין שני התפקידים התובעניים כל כך? על מהן הן חשות אשמה, ועל מה לא יתנצלו? מה מצליח להתקיים במקביל, ומה חייב לבוא אחד על חשבון השני? אבל לא – אין. חלילה שייסדק האידיאל הנשי.

 

כמה מתקדמות שנהיה וכמה פעמים שהמונח "הורות שוויונית" ייזרק לאוויר בכנסים ובנאומים, עדיין בסופו של יום "אמא מחליטה". המשא ומתן מול המטפלת, הבחירה של הגן, התקשורת עם הורים (אמהות אחרות) או עם הגננות והמורות - כל הדברים האלו הם עדיין נחלתן הבלעדית של הנשים. דילמת הקריירה, מרכז תשומת הלב, הלהטוט הבלתי פוסק, כולו עלינו.

 

הורות היא דבר מרתק, משנה ומטלטל, ואני יכולה להבין מדוע סדרת דוקו על החוויה ההורית יכולה לקסום לקברניטי ערוץ 2. אבל הייתן חושבות שבשנת 2014 בהורות יהיה גם מעבר לאמה?ת. אבל מה באמת יתעדו המצלמות אם נעבור לצלע השנייה של רוב המשפחות, האבות? יום תיעוד כזה של רוב האבות בישראל יראה כך: קימה זריזה בבוקר, שלום חטוף לילד, ואחריו יום בעבודה בו האב זוכה לתמונות ועדכונים בוואטסאפ האמא\הגננת ואולי גם שוויץ קטן במשרד (תלוי בן כמה הילד\ה). כל זה עד להגעה הביתה, כשהבית כבר חשוך והילדים במיטות שלהם, ואין שום דרך לדעת מה התחולל לפני השלווה הזו, רק חצי שעה קודם.

 

כן, לא חשבתי שזה חומר לטלוויזיה.

תגיות