השבוע נזכרתי באמירות שצצות מדי פעם ומכנות את מדינת ישראל כעולם שלישי. בכל פעם שנאמר לנו שאנחנו "עולם שלישי" אנחנו חוששים, כועסים ומתרעמים, אבל בהיסח דעת ובלי משים המצאנו משהו חדש: את העולם הרביעי.

 

עוד ב-Onlife:

 

בעולם הרביעי הבעיה אינה עוני כלכלי או פערים חברתיים; מדובר בדלות רגשית, בחוסר התחשבות האחד בשני ובהעדר אותה ערבות הדדית שבימים אלו מעלים אותה על נס.

 

קטונתי מלשפוט את החלטתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על שחרורו של גלעד שליט. אני לא יכולה לשפוט ולכן אינני רוצה להיכנס למהות ההחלטה. בעיני הברירה בין שתי רעות היא רק ברירה בין שתי רעות.

 

אבל חשוב לי להתייחס להתנהגות שלנו מול האירוע, לברבריות, להשתוללות, לחוסר הכבוד האחד כלפי השני: כל אותם אירועים שהתרחשו עם השמע הבשורה על שחרורו של גלעד שליט היו בניגוד מוחלט לאופי המשפחה האצילית והמאופקת הזאת. חבל שלא למדנו מהם מהו איפוק או כבוד.

 

במאהל המחאה נלחמו על המצלמות

משפחת שליט הוכיחה לכולנו מהו כבוד לסביבה, לתהליך, גם כאשר הכאב עצום וגם כאשר השמחה גדולה. כיבוס רגשות בפומבי – אינו מדד לכבוד של אומה. רגש שהוא אמיתי, הוא משהו מאוד אישי, גם כאשר הוא לאומי.

בערב ההודעה על שחרורו של גלעד שליט, כל יושבי אוהל המחאה היו מודעים לנוכחות התקשורת ומצלמות הטלוויזיה והשתדלו להיכנס לפריים. זאת, לעומת המוני אזרחים אחרים ששמחו את שמחת השחרור בשקט, בנועם, ובכבוד, צפונים בתוך בתיהם. אותו כבוד שהיו ראויים לו גם העצובים שבינינו והכואבים שבינינו.

 

כן, הכבוד שיש לחלוק לכואבים שנאלצים להביט בפנים השמחות והמאושרות של רוצחי יקיריהם. כבוד לחוששים שמחר יהיה זה תורו של ילד אחר להיחטף ולחזור על הסגה הנוראית. הכול צריך היה להיעשות מתוך כבוד לאלה ולאלה. כיוון שאם אתה מכבד מישהו, אתה לא כופה עליו לא שמחה ולא עצב שלך, אלא פשוט מכבד את רגשותיו.

 

אבל במדינה שלנו שכחנו מזמן מה משמעות המושג לכבד. לא מכבדים אותנו בחתונה כאשר המוזיקה רועשת וקורעת את עור התוף. לא מכבדים פצוע בכביש כאשר משאירים אותו שותת דם מבלי שמנסים להציל את חייו. ולא מכבדים את הכואבים והעצובים באירוע לאומי כמו באירוע שחרורו של גלעד שליט.

אם בחוסר כבוד לזולת עסקינן, אזי הגדילו לעשות עורכי מהדורת החדשות של ערוץ 2 בסוף השבוע. אלו נתנו במה לראיון ממושך עם הטרוריסטית אמנה מונה שרצחה את הנער אופיר רחום ז"ל  התמים, המאוהב ויישר הלבב מאשקלון, כאשר הובילה אותו למארב בתוך רמאללה. אם זה לא שיגעון אז זו טיפשות. ושני המושגים מקורם באי מתן כבוד.

 

לו העורכים היו חושבים לשנייה אחת מה עובר על הוריו של אופיר רחום ז"ל - היו מתחלחלים מהמעשה שלהם.האם זו הדמות שהיה "ראוי" להביא בימים של חשבון נפש, ללמד את עם ישראל מה זה רצח ומתי יש לכנות מישהו בכינוי רוצח. האם ערוץ 2 לא יכלו למצוא דמות מוסרית יותר להביא לנו בחג כדי ללמד אותנו מהו מוסר?

בפעם הבאה שאתם פוצחים בצווחות גיל - הביטו מסביב. אולי תגלו מישהו שכואב, אולי תמנעו מלהפוך אותנו למדינת עולם רביעי. בה אדם לאדם, לא זאב, אבל נורא לא פחות - אדיש.

תגיות