"היא רוצה שכולם יתייחסו אליה כמו ליידי. ואם הם לא, היא תחתוך אותם לשניים"/ פרנק אוז, המדובב הראשון של מיס פיגי, מגזין "טיים", 1978

 

שנים שאני נוברת ברשת בחיפוש אחר מודל נשי חיובי, כזה שיש לו זכר כלשהו לישבן וצלוליטיס ובכל זאת נראה מספיק טוב כדי לסגור קמפיין במיליון ומשהו דולר. כבר דילגתי מהחזה העצום של כריסטינה הנדריקס לישבן המפואר של ג'ניפר לופז, עברתי דרך ביונסה (היא והגוף האלוהי שלה, נכללים משום מה בקטגוריית הנשים המלאות של הוליווד) ווגם דרך קייט וינסלט המושלמת.

 

עוד ב - Onlife:

 

הגעתי גם לכוכבות GLEE השונות, למרות שהקילוגרמים העודפים שלהן בכל זה משמשים כמושא ללעג בין השורות – הכל כדי לאתר מישהי שתוכיח באופן חד משמעי: כן, אני לא רזה, אני גם לא הכי יפה ובכל זאת – אני די מוצלחת. כמה טיפשה הייתי. המודל שחיפשתי היה מונח מתחת לאפי לאורך כל הזמן הזה. למעשה, הוא היה שם עוד לפני שנולדתי. אולי אם היה לי חוטם של חזירה, הייתי עולה על זה קודם.

 

 

אני מתכוונת, כמובן, למיס פיגי. החזרזירה בעלת האישיות הגבולית ותסביך הדיווה, שמככבת כבר קרוב ל-40 שנה במופע "החבובות". כן, היא קצת נעלמה בשנים האחרונות. אם תשאלו אותה, היא בטח תסביר שפרשה לטובת חוות בוטוקס אי שם בדרום ארה"ב, אבל האמת היא שהחבובות נעדרו מהמסך הגדול ב-12 השנים האחרונות ובימים אלה מפציעות מחדש לחיינו בסרט חדש, שמיס פיגי כמובן מככבת בו.

 

"מיס פיגי לא מודעת לעובדה שהיא סובלת מעודף משקל. מבחינתה, היא שוקלת 15 קילו פחות והיא מאושרת ככה"/ קליסטה הנדריקסון, מעצבת התחבושות של החבובות, מגזין "טיימס", 1979

 

הרי תחשבו על זה רגע – מיס פיגי כל מה שאישה אמיתית צריכה להיות (למעט, ובכן, העובדה שהיא לא באמת אישה): עגלגלה וגאה בזה (או לא מודעת לזה? היינו הך), לא מתביישת להשתמש בסקס אפיל שלה כדי להשיג את מבוקשה, משוכנעת שהיא נועדה להיות סופר סטארית ולא תיתן לשום דבר לעמוד בדרכה (גם לא להיעדר כישרון).

 

מיס פיגי בטוחה שהיא הדבר היפה ביותר שאי פעם התהלך על פני כדור הארץ (למרות שהיא ממש לא), חולת בגדים, אקססוריז ונצנצים (רק חבל שיש לה נטייה לפעמים להתלבש כמו אלטון ג'ון) וכופה את עצמה על הצפרדע שלה, אהבת חייה, בלי לחשוב פעמיים (שבינינו, כולנו גם ככה מתמודדות ברוב הזמן עם צפרדעים).

 

מתחזקת את הזוגיות. מיס פיגי וקרמיט

 

כשהיא מתעצבנת, היא פורצת בהתקף זעם שגורם לכולם לנוס על נפשם. כולם יודעים שעדיף לא להתעסק איתה – לא רק בימים המיוחדים האלה של החודש, אלא בכלל – וכל כוכב חתיך שמגיע לסביבה מיד נוחת על הרדאר שלה ולא זז ממנו, עד שהיא מבצעת בו את זממה. בקיצור, היא האלטר אגו המושלם של כולנו – בלונדינית, חסרת מעצורים ולא רואה אף אחד ממטר.

 

אם נבחן את הנושא הזה לעומק, נגלה שבעצם אין אף אישה ראויה לחיקוי בתרבות הפופ של ימינו. אנג'לינה ג'ולי רזה מדי, ליידי גאגא ביזארית מדי, סקרלט ג'והנסון יפה מדי (את לא יכולה להעריך מישהי שבעיקר מעוררת בך קנאה עזה) וכל האחרות עסוקות בדיוק בלאשפז את עצמן על ההליכון בחדר הכושר ולהתאושש מארוחת צהריים כבדה שכוללת חסה ומים מוגזים.

 

מיס פיגי היא בדיוק מה שאנחנו צריכות – בחורה שאוכלת ולא מביעה חרטה, אחת כזו שלא לוקחת משכנתא שנייה כדי לעשות בוטוקס פעם בחודש (אחד היתרונות הגדולים בלהיות בובה מפוחלצת) וכן, היא גם אייקון תרבות כבר כמה עשורים טובים (תודו שלא רואים עליה). 

"רק הזמן יוכל לרפא את לבי השבור, ממש כמו שרק הזמן יוכל לרפא את הרגליים והידיים השבורות שסידרתי לו"/ מיס פיגי.

 

ועכשיו ברצינות. כמה עצובה העובדה שכמעט ואין לנו מודלים נשיים אמיתיים וראויים לשאוף אליהם, או אפילו סתם להעריץ מרחוק? בשנים האחרונות נתקענו עם חבורת מקלות האוזניים השדופות ששולטת בהוליווד ביד רמה, ובהתאמה גם במוח השטוף שלנו. מעטות הנשים החזקות, המצליחות והחכמות שמאפשרות לנו ללמוד מהן דבר או שניים, שהוא יותר מ"המדריך לעשות פאן, מאת לאה שנירר".

 

כמעט כל הפרצופים הנשיים שמקיפים אותנו – בקולנוע, בטלוויזיה, במגזינים – נראים כמו שכפול של אותו אב טיפוס – רזות, חטובות, חפות מקמטים ופגמים. מעטות כל כך מהן הן גם נשים בעלות אמירה או תרומה משמעותית יותר לפלנטה מאשר המחשוף שלהן באירוע שטיח אדום.

 

נשים שהן לא כוכבות קולנוע ודוגמניות, אלא סתם פרסונות שפרצופן נתחב מול זה שלנו פעם בשעה, כמו קייט מידלטון ואחותה המופרעת, פיפה וגם חברתן הבריטית ויקטוריה בקהאם,  נראות כמו כאלה שלא יוכלו להיזכר בטעמה של פחמימה גם אם יוצמד אקדח לרקתן.

 

אפילו כוכבות כמו מדונה ושרה ג'סיקה פרקר מסרבות להזדקן בחן, מקריבות את גופן למדע הפילאטיס והופכות לערימת שרירים מהלכת אימים. כוכבות אחרות, שדווקא כן מטיפות לאהבת עצמך כפי שאת, נראות כמו ליידי גאגא. לא משנה מה היא תגיד בכל אחד מהשירים שלה, שום דבר בעולם לא יגרום לי להאמין שהיא נולדה עם שמלת חלל וקרניים.

 

אז נכון, יש לנו גם נשים אחרות, כמו הזמרת אדל – גדולה ויפיפייה, מוכשרת להחריד ונמצאת בראש כל רשימות וואט אבר – אלא שהיא מצהירה כל הזמן שהיא אוהבת להיות שמנה ונהנית לאכול. כאילו זה משהו שהיא צריכה להתנצל עליו או להסביר אותו. ואת אותו הדבר אפשר לומר גם על הגברת הראשונה של הנשיות האותנטית, אופרה וינפרי.

 

 

אז נשארנו, אם כן, עם דמות מפוחלצת של חזרזירה. היא לא אנושית ולא אמיתית, אבל היא לפחות חפה מתסביכים נשיים קלאסיים, לא שונאת את עצמה ולא מרגישה צורך לפרט אודות תפריט הדיאטה ושגרת הטיפוח שלה לכתבי הרכילות. היא פשוט היא, ובגלל שהיא כל כך בטוחה שהיא מהממת, גם אנחנו חושבים כמוה. הלוואי על כולנו. 

תגיות