קפה עם דניאלה פיק: לא מתחרטת על "האח הגדול"

אנשים חושבים שהדרך שלי סלולה בגלל אבא שלי.

זה ממש לא נכון. בלי קשר לזה שאני הבת של צביקה פיק, אני עושה מוזיקה שבארץ לא תמיד משמיעים. אני יודעת את העובדות בשטח - הוצאתי הרבה סינגלים בשנים האחרונות אבל אחרי שאני ושרונה התפרקנו פשוט לא השמיעו אותי ואני לא יודעת למה.

עוד ב-onlife:

"לנשים קל לסובב אותי על האצבע". קפה עם גדי סוקניק

ליאת אשורי על הסטייל של נינט ומרינה מקסימליאן בלומין

"קרן פלס רגשית וחסרת מעצורים". קפה עם יהורם גאון

אנשים חושבים שקל לי, אומרים "נכנסה לאולפן של אבא שלה והקליטה" אבל אין לנו אולפן. עשינו הכל לבד, גם אני וגם שרונה. אבל אני לא חיה את החיים שלי לפי ההגדרות הקיטשיות - ברור לי שאני קמה בבוקר ועושה את מה שבא לי לעשות.

במשך הרבה מאוד שנים אני עובדת קשה, חושבת כל הזמן על הדבר הבא, וזה משהו שצריך להיות מאוד מחויבים אליו. אמנים אחרים, שיש להם פוזה של מיוסרים, ושקשה להם - דווקא אותם משמיעים בלי הפסקה. יש פער מאוד גדול בין הדימוי שלי לכמה קשה שאני עובדת. אני מרגישה כמו אנדרדוג - אני לא "יקירת" שום דבר. אני עובדת קשה בשביל השם שלי.

אני מרגישה שבתקופה האחרונה התחילו להיפתח לי הדלתות.

לפני משהו כמו שנה הכרתי דרך חברים משותפים מנהל גדול באנגליה, קלייב בלאק, שחיבר אותי למפיק מאט שוורץ, אחד  המפיקים היותר נחשבים בלונדון, שעבר עם רובי וויליאמס ומאסיב אטאק. מאט מקסים. הוא חי 20 שנה בלונדון, אבל הוא לגמרי ישראלי. השמעתי לו את "יאללה יאללה", שזה שיר שאמא שלי כתבה ואחותי שרונה הלחינה, והוא התלהב וכתב לו עוד בית, אז זו בעצם יצירה של שלושה אנשים.

מאז שהקלטתי את השיר בלונדון, ובעיקר בחצי השנה האחרונה, אני מרגישה שדברים התחילו לזוז. הקשרים שיצרתי מתחילים להתגבש - נהיה גוש כזה של אנשים שהם חברים שלי ונרתמים לפרוייקטים שלי. אני מרגישה שיש איזה אוזן שמקשיבה. קיבלתי גם קמפיין גדול ? דיגמתי את קולקציית התכשיטים של צורי מסיקה ­? ועוד לפני זה את ההנחיה של "מה שתגידי" בערוץ 2, שזה דבר שמאוד רציתי לעשות, ויש תחושה שהכל נפתח.

עם כל האהבה שלי והקריצה לחו"ל, החיבור שלי הוא לתעשייה פה.

אני עדיין מקווה שיקרה עם "יאללה יאללה" משהו בחו"ל. הוא הגיע להמון מקומות חשובים, מועדונים, אבל לא יצא בתור סינגל, לא הושמע ברדיו. אמן שרוצה לפרוץ לשוק האירופי צריך באמת להתחבר לאנשים דה בסט אוף דה בסט, וגם לחיות שם ולעבוד שם, ללכת לפגישות.

אני עדיין חושבת לפעמים לעזוב את הארץ לאיזה תקופה, בעיקר  כי אני אוהבת לשיר באנגלית, וגם כותבת ומלחינה באנגלית, ואז יש את התחושה שאת מחמיצה משהו. אבל אני עדיין "חולמת בישראלית" ? חולמת שנוכל להיות רדיו שמשמיע שירים גם באנגלית, כמו בשוודיה, שלא יהיה את הקיבעון הזה. שכל אמן יוכל ליצור בדרך שהיא הכי טובה לו. אבל חשוב לי לעשות דברים ולהצליח פה, וזו הסיבה שאני לא אורזת מזוודות ועוזבת.

אחרי שהוכחתי את עצמי כזמרת אין לי בעיה לדגמן.

דיגמנתי עוד לפני ששרתי, ובזמן האחרון חזרתי לזה. עכשיו אני מרגישה שנעים לי להיות פרזנטורית כשיש תוכן מאחורי זה, כשיודעים שאני כבר זמרת. העניין מבחינתי הוא שיש תחושה שאם את דוגמנית, אין לך את הפריבילגיה שיהיו לך עוד רבדים. לצערי, את משדרת פחות אמינות אם את מתגלה בהתחלה כדוגמנית ורק אז יודעים שיש כישרון.

 לצערי, כי לדגמן זו הכנסה מאוד יפה, וכמה שאת עושה יותר דברים זה טוב, אבל לא כל דבר שקורה בתעשייה אנחנו יכולים לשנות. ובגלל זה היה לי חשוב להתמקד בדברים האלה. בנוסף, בעיניי יותר טוב להצטלם כשאת יותר בשלה להתמודד, יותר שלמה עם הגוף שלך. ולכן לא הייתה לי שום בעיה להצטלם עם בגד ים, כי אני לא מעורערת.

זה לא ממקום שפעם הרגשתי פחות טוב עם הגוף שלי, לא עניין של גיל, אלא שעכשיו אני מרגישה שהוכחתי שאני מוזיקאית, שאני לא סתם פרצוף יפה. אולי בגלל שהוכחתי כבר את עצמי, אז אין לי בעיה עכשיו להגיד ? ודרך אגב, זה הגוף שלי.

אני מוכנה היום לבטא את עצמי באופן סקסי.

אני מרגישה שזה חלק ממי שאני. אני רוצה לבטא את עצמי בצורה שנוח לי, ולא להשמיט אף פרט בי.

אני בטוחה שגברים שמסתכלים על הצילומים האלה, אני יודעת מה עובר להם בראש, אבל זה לא מפריע לי ? זה מחמיא לי. זה לא הפריע לי גם בעבר, אבל עכשיו זה עוד יותר נוח לי. אני חושבת שתמיד מחמיא לאישה שמסתכלים עליה בצורה מסוימת. 

אני לא רואה את עצמי בתור שליחה של הפופ.

 ממש לא. את הפרוייקט הבא שלי אפשר להגדיר יותר כפולק או סול, למשל. אבל זו לא הסיבה היחידה. אני לא רוצה לקבע את עצמי ולהגן על משהו. אני יכולה להגן על שיר ספציפי, אבל אני לא יוצאת להגנת הז'אנר. אני מאמינה בשירים ובאמנים ספציפיים, לא בז'אנרים שלמים.

אני נמשכת להרבה סגנונות של מוזיקה, אני מקשיבה לטום ווייטס, לניק קייב, לניל יאנג. אני אוהבת גם את דיוויד בואי, הרולינג סטונס, הביטלס. אני לא חושבת שאמרתי אי פעם שגדלתי על בריטני ספירס, למרות שגם לה יש שירים יפים. אבל גדלתי בבית מאוד מוזיקלי ואני מושפעת מאמנים שהם אחרים.

אני רוצה לעשות דברים שאני מתרגשת מהם ושעושים לאנשים משהו. כששיר טוב הוא טוב, ורצוי לא לקטול ז'אנר שלם. על פניו "מרי לו" למשל הוא שיר קצבי, אבל הוא שיר מרגש, יש בו עומק. לא לדבר על הביטלס. אני חושבת שאנשים נורא נוח להם להגיד ביטלס ולחשוב לנון, אבל יש הרבה שירים שהם פופיים שהם נוגעים לא פחות.

כשמשהו נוגע הוא נוגע, והוא יכול לגעת בהרבה דרכים ? לגרום לפרץ אנרגיה, נוסטלגיה, לרקוד, לאהוב, להיזכר במשהו. יש שירי פופ מאוד גרועים כמו שיש שירי רוק גרועים. מה שטוב באמת נשאר, וזה לא סתם נשאר.

הפרוייקט הבא שלי שונה מכל מה שעשיתי עד היום.

אני עובדת עם ארז רוסו, הגיטריסט של הג'ירפות, על שלושה שירים באנגלית עם הרבה פסנתר ובסגנון יותר אנפלאגד. הקליפ שייצא יחבר את שלושת השירים יחד, כמו סרט קצר, ואני מכניסה בו את הצופים לתוך העולם שלי. זה קליפ מאוד חשוף ? גם פיזית וגם נפשית, ותהיה בו גם אמירה אופנתית, עם כמה מעצבים שנרתמו לפרוייקט, כי אני חושבת שאופנה זו גם דרך להביע את האמנות שלי.

אין לי בעיה להצטלם בבגד ים, אבל כשזה מגיע לשאלות אישיות אני מתכווצת.

הדיסוננס הזה קיים גם בחיים האישיים שלי. אנשים שמכירים אותי זוכים להרבה פתיחות, אבל גם אותם אני לא משתפת בכל דבר.  אני כזאת גם כלפי התקשורת וגם בחיים האישיים. האנשים היחידים שאני משתפת באמת זה המשפחה וחברים מצומצמים.

תמיד עדיף לי לא להתראיין או לא לתת לכתב את מה שהוא רוצה מאשר לעשות משהו שלא נוח לי איתו. כלי התקשורת הם לא היומן האישי שלי, ואני לא מרגישה שזו עסקת חבילה. אני יודעת שיש אמנים שזה בא להם בקלות ושטוענים שזו זכות הקהל שלהם לדעת אבל אני לא מרגישה ככה. אני אדם נחמד, אבל אני חייבת למתוח את הגבולות ולהגיד מה מתאים לי ומה לא מתאים לי.

פרסום זה הדבר שאני הכי לא עובדת קשה כדי לקבל אותו. זה לא מה שמעניין אותי. מה שמעניין אותי זה הקהל, אנשים שרואים אותי ומתחברים אלי או למראה שלי. לא מעניין אותי שיגידו שאני כן בכותרות או לא בכותרת. אני חיה את החיים שלי, ולפעמים יש דברים שהם טיפה יותר פלפליים.

אני לא מרגישה צורך להצטדק על "האח הגדול".

"האח הגדול" היא אחת ההפקות הכי הגונות ונחמדות שנתקלתי בהן. היינו שם כולם אמנים, אנשים שתרמו לתרבות, ואני חושבת שזה דווקא נחמד לאנשים לראות איך אנחנו מתנהגים ביום יום. אין ב"אח הגדול" שום דבר פסול.

מה מפריע לאנשים פה, אני מנסה להבין. הם מרגישים שזה משעמם? שהם רואים משהו שהם לא צריכים לראות? שזו טלוויזיה לא טובה? "האח הגדול" זה לא משעמם, זה בידורי, זה נעים לאנשים שיש להם משהו ברקע, שהם לא לבד. אני מנסה לחשוב על איך דבר כזה טוב לאנשים, וגם טוב לקריירה של האמנים.

אין עכשיו בטלוויזיה טוק שואוז, אין איפה לבצע שירים, כמו שהיה פעם בתוכניות האירוח של יאיר לפיד ושל יצפאן. אז לצערי אין את זה היום, וצריך להשתלב איכשהו, וזה הפורמט שבעיניי הכי התאים לי.

היה לי כיף גדול ב"אח הגדול". נפלתי על אנשים מדהימים, הפקה מדהימה, ואם הייתי צריכה לבחור הייתי עושה את זה שוב. אני חושבת שכשבנאדם בוחר לעשות משהו הוא צריך ללכת עם ראש זקוף, להגיד תודה ולהעריך את זה.

מעולם לא הייתה לי תקופת רווקות.

תמיד יש לי חבר, אני מונוגמית סדרתית. אתה לא בוחר את הבנזוג שלך ובאמת קרה שיצאתי עם אנשים שהם מוכרים, אבל אני חייבת לומר שאני תמיד אעדיף בנזוג אנונימי, כי יש לי את החיים הפרטיים שלי, ואני לא מערבבת בין זה לבין הפרסום. קרה שזה התערבב, אבל זה שאתה עם בנאדם מפורסם לא אומר שהיחסים צריכים להיות בכותרות. 

יש אנשים שזה פחות מפריע להם, אני מעדיפה שזה יישאר פרטי. זו תכונה שמאוד מאפיינת אותי - אני תמיד משאירה את הדברים הפרטיים לעצמי. לא משתפת אף אחד למעט מעגל מאוד מצומצם של אנשים.

אני גם לא מדברת על הכל, על כל ריב שקרה וכל דבר הכי קטן. יש את הבית, בבית יש שני אנשים, והם יודעים מה קורה, מתי הקשר שלהם מתחיל, מתייצב, נגמר, ורק שני האנשים האלה יודעים, וזה היופי של זה, בעיניי. 

הדבר הכי סקסי בגבר זה המוח.

אני אוהבת גברים עם שכל, הומור, סקס-אפיל טבעי - ושכל הדבר הזה יהיה מעל משהו מאוד גברי וחזק. הם לא בהכרח צריכים להיות יותר מבוגרים ממני, בכלל לא. עדיף בעיניי לצאת עם מישהו בטווח גילאים שלך, אבל גבריות היא לא עניין של גיל: יש מבוגרים לא גבריים וחזקים והם לא מעניינים בעיניי, ויש בחורים צעירים שכן. או שיש לך את זה או שאין לך. כמו שאני מאוד נשית מגיל צעיר. זו תכונה שאו שהיא קיימת או שלא. אבל בפירוש הדבר הכי סקסי בגבר זה השכל שלו.

לא מעצבן אותי שאומרים לי "בקרוב אצלך" מאז ששרונה התחתנה.

בעיניי "בקרוב אצלך" זה איחול יפה.אני בעד חתונות ובעד זוגיות שמאמינים בה ומרגישים שהיא לנצח. רק חשוב זה למצוא את הבנזוג המתאים. אני מאמינה שיש בנאדם שמתאים לך יותר מאנשים אחרים.

אומרים עלי שבמקרה לא התחתנתי בגיל 20. כולם אמרו שאני אהיה הראשונה שאתחתן מהחבר'ה, כי תמיד היו לי חברים לתקופות ארוכות, תמיד הייתי מאוד רצינית בזוגיות. וכן, זה עדיין נכון לגבי. אני חושבת שחתונה זאת חגיגה של אהבה, ואצל אחותי זה באמת היה מאוד מאוד מרגש לראות את זה.

בעיניי משפחה זו מילה הרבה יותר חזקה מחברים.

אני לא חושבת שיש מישהו יותר קרוב אלי או שאני ארצה יותר לספר לו דברים מאשר אחותי, אמא שלי, אחי או אבא שלי. אנחנו משפחה מאוד קרובה. אחותי סופר מוכשרת ואני תמיד ארצה לקחת ממנה לחנים ותמיד יהיה לי אכפת מה דעתה על דברים. כנ"ל לגבי כל אחד במשפחה שלי והאנשים הקרובים אלי.

הדבר הכי חשוב בעיניי זה לדייק.

יש לי כל יום וכל היום מלא ויז'נים, צלילים ודברים שאני רוצה לעשות, רעיונות, תאורה. אני נכנסת לכל דבר במאה אחוז. הרעיונות שלי מאוד גדולים, והמטרה שלי היא בעצם להצליח להוציא אותם לפועל.

אני רואה בזה אתגר, כי המון פעמים אתה צריך להתפשר, לא תמיד הדברים עובדים כמו שאתה רואה אותם בראש. המטרה שלי היא להיות הכי קרובה למה שאני מדמיינת וחושבת שאני מסוגלת לעשות. לדייק - כי בלי לשים לב אתה עובר תהליכים, וחשוב לדעת בדיוק מה אתה רוצה ולטרוף אותו בשיא הכוח.

הייתי רוצה לשתות קפה עם וודי אלן.

ראיתי כל סרט שלו שיצא, יש לי מארז של הסרטים שלו שקיבלתי במתנה, ואני אוהבת מאוד את ההומור שלו ואת הכתיבה. הוא ז'אנר בפני עצמו. הוא פשוט גאון בעיניי. הייתי מבקשת ממנו, מתחננת אפילו, שייתן לי לשחק באחד הסרטים המופלאים שלו.