תמונות מטקס האוסקר האחרון השאירו אותי תוהה  מהו התנאי ההכרחי להיות שחקנית או מגישת תכניות טלוויזיה. הכוכבות, אחת אחרי השנייה, טופפו שם בסטילטו, שמלות חושפניות ותיקי קלאץ' תואמים וכולן כולן רזות. שדופות ממש. כאילו ההרואין שיק הוא תנאי הכרחי בכדי להיות שחקנית מצליחה. אם עצם האגן לא בולטת והבטן לא שקועה אין סיכוי שתצעדי על השטיח האדום.

 

עוד ב onlife:

 

אנחנו מוצפים במודלים רזים, מודלים רזות, לצורך העניין. בטלוויזיה, בקולנוע, בפרסומות, על שלטי חוצות, במודעות ובעיתונים. אם הדוגמנית או שחקנית לא רזה מספיק, אז הופכים אותה לכזאת, פיזית על ידי דיאטות רעב או על ידי תוכנות מחשב ייעודיות, שמרטשות כל גרם שומן.

 

גם תוכניות המתיימרות להביא אלינו אנשים אמיתיים (האח הגדול, למשל) מוצפות בבחורות דו מימדיות. ואם היא לא כזו, אז יש לה גימיק משמעותי אחר, סביר להניח מסיליקון.

 

תכנית יוצאת דופן היא 'THE VOICE', בה נבחרים המתמודדים עפ"י קולם. אבל אל דאגה. זה רק בשלב הראשוני. אחר כך הניפוי ה'טבעי' יעשה את שלו ותשאר נבחרת מנצחת, ואם יורשה לי לנחש, נבחרת די רזה. אם הנבחרים  לא יהיו רזים מאד בסוף התכנית - עם הזמן הם יצטמקו (עיינו ערך נינט). 

רזון הוא תנאי הכרחי בתעשיית הבידור. כשרון? זה נחמד אבל הלוק הנכון חשוב הרבה יותר. הרזון שולט אפילו במודעות הפרסומת לחדרי הכושר והסטודיו השונים לעיצוב ולחיטוב, עד כדי כך שאדם לא רזה עלול להרגיש לא בנוח להכנס לשם, כדי לא להיות חריג בנוף. ומה יותר אבסורד מזה?

 

האנשים היפים רוצים להיות יותר יפים

בסדרה החדשה 'חלומות מפלסטיק' שמשודרת בHot  מגיעות סלביות, דוגמניות וסתם נשים שנראות טוב בכדי לשפר את הקיים:מתיחת פנים, הרמת עפעפיים , איפור קבוע, ניתוח פלסטי באף, הצמדת אוזנים, מילוי שפתיים, הגדלת חזה ועוד כיד הדמיון הקלה של המנתח.

 

העניין שזה לא רק הרזון - המסר הוא שכדי להצליח את צריכה  שיהיה לך את השיער הנכון (עדיף לא מתולתל), שדיים בגודל המתאים, מותניים צרים מספיק, עור חלק וללא פגמים, אף ישר וקטן, אוזנים סימטריות... כולם אמורים להתאים למודל היופי האחיד הקיים. אנשים שנראים אותו דבר.

 

מי מהדוגמניות זקוקה לניתוח פלסטי?

 

מה רע בתיקונים? מי קבע שניתוחים פלסטיים מיועדים רק לאלה שלא שפר עליהם מראם החיצוני? אם אני יכולה להראות טוב יותר, אז למה לא? משפטים כמו "היא כל כך יפה, אם רק תתקן את האף-היא תהיה מושלמת" או: "היא כל כך יפה, אם רק תרד 2-3 ק"ג היא תראה נהדר" הם משפטים שכולנו אומרים או שומעים

 

אנחנו רגילים לראות את המושלם הזה, ואפילו אותו עוד משפצים בפוטושופ. אז מה הפלא שכל האנשים הנומטיבים המסתובבים סביבנו נראים שונה ופחות יפים ומושלמים? וזו אחת הבעיות: החיים עם ה"כמעט" הזה.

 

כאשר המסר הוא שרק בעלות הלוק הנכון מצליחות, הפרשנות היא שעד אז החיים שלי בהולד. ואני לא אצליח, ואני לא אמצא אהבה, ואני לא ארגיש טוב בגופי עד שאראה כמו אלה שעל השטיח האדום.

נכון שישנם מקרים בהם תיקון קוסמטי עשוי לשפר משמעותית את בטחונו העצמי של האדם ובעקבות זאת לשפר את חייו, אבל אלו מקרים מעטים וגם הם נובעים מהרף הגבוה אותו מציבה החברה.

 

חוסר הביטחון שהניתוחים והשינויים מתקנים נובע מהלחץ החברתי והתחושה שאנחנו צריכים להראות כמו מודלים משופצים ומרוטשים. אם לא היינו חיים בחברה שמקדשת מראה חיצוני אותם אנשים לא היו מרגישים צורך לשנות.

 

המראה החיצוני הזה, הוא חלק מהרושם הראשוני שאנו משרים. ואיפה עובר הגבול בין לגיטימי לחולני? הסתרת הקמטים, מילוי בוטוקס?  בחורה נאה שמקטינה את אפה הבולט, נערה בעלת חזה מידה B שמגדילה ל- C? טיפול או ניתוח יחיד אל מול צריכה כפייתית של כל טיפול קיים? ילדה בת 8 שמגלחת את רגליה כי היא שעירה מדי, או בת 5 שנעצבת אל מול המראה כי היא שמנה?

 

הילדות שלנו חשופות להכל. הן חשופות למרדף הבלתי פוסק אחר המראה הנכון, המושלם. הן חשופות למירוץ אחר שמירת הנעורים. רואות איך אמא שלהן מתעצבת על כל קילוגרם שהיא מעלה, את חוסר שביעות הרצון מהגוף ומהמראה, מהשיער המלבין, מהחזה הנופל.

 

הן עדות לדיאטות, לניתוחים, לטיפולים. ואז מגיע גם תורן לרצות להראות כמו אלה שעל השטיח האדום. רוצות את אותו  מראה שדוף ואחיד וכל שונות  נתפסת כבעייתית. אם הבטן מעט בולטת, או הירכיים עבות מדי, אם היא מרכיבה משקפים, אם האף מעט גדול או שיש לה אקנה - המצב חמור. כי אם אין מראה מושלם אין כלום. וזו קטסטרופה לכל דבר עבור בת 12. 

תגיות