הספין האחרון של ביבי נתניהו וחברו "מנהיג המחאה החברתית" שאול מופז עוררו בי תחושת גועל שלא חוויתי כבר... בואו נראה... אני רוצה להגיד הרבה זמן, אבל אני אאלץ להגיד כמה ימים. במקביל, זה גרם לי גם לחשוב על ההורים שלי.

 

עוד ב Onlife:

 

לפעמים ההורים שלי נכנסים לקטע נוסטלגי כזה, ומדברים על הימים שאף אחד לא נעל את הדלת, שהיה איש שמוכר קרח, שהיתה בושה. זה תמיד נשמע לי מצד אחד טרחני ומצד שני פנטזיונרי. אני כמעט מתחילה לחשוש שאבד להם הזיכרון. אבל זה בדיוק ההיפך. הם היחידים שעוד זוכרים.

 

לא נעלו את הדלת? לא רק שאנחנו נועלים את הדלת גם כשאנחנו יורדים לזרוק את הזבל, אנחנו כבר מפחדים לצאת לרחוב. לא רק בלילה מסוכן, גם באמצע היום, גם בנופש בים המלח.

 

והיתה בושה? מתי, איפה, למי?

אבא שלי, גבר מהדור הישן שלא מצליח להאמין שנבחריו משקרים לו, מנסה לעשות רציונליזציה, למצוא היגיון בריא בתוך ההתנהלות החולה הזאת, בתוך המחלה הממארת שהפוליטיקה הישראלית הפכה להיות. ואמא שלי מסבירה לי בסבלנות שפעם נבחרי ציבור היו אנשים עם כבוד. או ניסו לשמור לפחות על מראית עין של נבחרים, מנהיגים, מופת ודוגמה. היא מספרת לי על אברהם עופר, שהיה שר השיכון בממשלת רבין ב - 1976, וכשהועלו נגדו חשדות על שחיתות - הוא התאבד. היא מספרת על ההתפטרות של רבין אחרי שהתגלה חשבון הבנק של רעייתו בשוויץ, על סירובו של בגין להרחיק את משמרות המחאה של השמאל מביתו, משום שכיבד את זכותם הדמוקרטית להפגין. אוטופיה, אה?

 

לי זה נשמע כמו מדע בדיוני. רחוק אלפי שנות אור, כמו איש עם עגלה שמוכר קרח.

 

מציאות נטולת כבוד עצמי

אנחנו, בניגוד להורים שלנו, חיים בתוך מציאות נטולת בושה או כבוד עצמי. אם מישהו יבדוק פעם את אחוז המואשמים בפלילים בין כותלי הכנסת, אין לי ספק שהוא יגלה כי האחוז הזה עולה בהרבה על אחוז המואשמים בפלילים בקרב שאר האוכלוסיה. וכבר לא מדובר רק על עבירות של הונאה, שעליהן עוד אפשר לעקם את הפרצוף ולהגיד "אוקיי, זה מכוער, אבל איכשהו זה בא עם התפקיד, קצת לכופף את החוקים לפעמים". נשיא המדינה לשעבר יושב בכלא על אונס. שר החוץ שלנו הורשע בתקיפה של קטין. אין כמעט שר בממשלה שכפיו נקיות מפשע.

 

אבל עזבו פשע, בואו נדבר פוליטיקה. קל לבטל את ציפי לבני בטענה שלא עשתה דבר כראש אופוזיציה, וזה גם לא רחוק מהמציאות. אבל ציפי לבני, יריבתו הפוליטית של שאול מופז, היתה כנראה הפוליטיקאית האחרונה (והראשונה בשנים האחרונות) ששמרה על ניקיון כפיים ועמדה במילתה, שוויתרה על כיסא כדי לא למכור את עצמה, את מפלגתה ואת מצביעיה בעסקנות הפוליטית שכל כך התרגלנו לראות. זה היה כל כך מוזר, כמעט ולא ידענו איך לבלוע את זה.

ומופז? רק לפני חודשיים אמר "תקשיבו טוב: אני לא אכנס לממשלה של ביבי נתניהו. לא היום, לא מחר, ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה ב - 28 למארס. זו ממשלה רעה, כושלת ואטומה וקדימה בראשותי תחליף אותה בבחירות הבאות. מספיק ברור?". אני רוצה להגיד לו שלצערו זה היה מספיק ברור והקשבנו טוב, כמו שהוא ביקש. אבל היי, בזיכרון הלאומי הקצר שלנו חודשיים זה נצח, סביר להניח שרוב העם שכח.

 

ומפלגת קדימה? הבוקר פורסם כי גורמים במפלגת קדימה הביעו שביעות רצון מכניסתה לממשלה ושיבחו את התנהלותו של שאול מופז. "הוא מוכיח שהוא יודע לעשות פוליטיקה. זה היה מהלך מורכב מאוד, שהבשיל מתחת לאף של כולם. אף אחד לא שם לב, זו הוכחה שיש כאן מקצוענות אין קץ". מקצוענות, הם אומרים. זה מה שקרה כאן. כי מבחינת המפלגה זה הפך הסטנדרט לפוליטיקה טובה של יו"ר: הצלחת או לא הצלחת לקרב אותנו לצלחת?

 

השיכחה היא המחלה הקשה ביותר שלנו

ואנחנו? כבר שכחנו לשאול את עצמנו מתי כל זה התחיל, איך הגענו עד לכאן ומה היה קודם. המין האנושי מתרגל מאד בקלות למציאות חדשה, ומקבל אותה מיד כמשהו שהוא פשוט קיים. אנחנו מתרגלים ומתרגלים, דוחקים את הקווים האדומים שלנו כל פעם עוד קצת. אם משהו קורה מספיק פעמים הוא כבר הופך לסטנדרט, לשגרה, החושים מתקהים ואנחנו כמעט ולא ערים לקיומו. אנחנו אפילו כבר לא עוצרים להזדעזע יותר מדי זמן כשקורים דברים שאמורים להרעיד את עולמנו.

 

בטח שאנחנו לא זוכרים מה שאול מופז אמר לפני חודשיים. עד הבחירות הבאות בטוח לא נזכור. עזבו את השאלה מי זוכר את מחדליו של ביבי נתניהו מהקדנציה הקודמת שלו, או אפילו הנוכחית. מי בכלל זוכר משהו? השיכחה היא המחלה הקשה ביותר שלנו. השיכחה והאדישות, הן שלא מאפשרות לנו לייצר חברה צודקת. עזבו צודקת, עזבו "העם הנבחר" ו"אור לגויים". סתם חברה טיפה נורמלית, שאפשר לחיות בה עם קצת פחות פחד ואימה.

 

מבוגרשוב לגדי ויכמן ועד למופז

מי זוכר כבר שממש לפני רגע זרקו בקבוקי תבערה על פליטים?מי זוכר מה היה בבוגרשוב לפני פחות מחודש? מי זוכר את גדי ויכמן? זה היה כל כך מזמן. אז בטח שאף אחד לא זוכר שפעם לא נעלו כאן את הדלת.מי זוכר את הימים בהם למילה של פוליטיקאי היתה איזו משמעות? מי זוכר שפעם היתה עוד קצת בושה?

 

אנחנו אלה שצריכים לזכור, אנחנו אלה שצריכים לרשום לעצמנו טוב טוב כיצד התנהל כל פוליטיקאי ופוליטיקאית בפעם הבאה שאנחנו שומעים את ההבטחות שלהם, בפעם הבאה ששוב ננסה לשמור על חזות של דמוקרטיה בארוע שנקרא "בחירות". אנחנו אלה שצריכים להבהיר שאנחנו לא עד כדי כך מטומטמים כמו שהם חושבים, ואנחנו לא בובות על חוט, ולא ניתן שתהיה כאן רפובליקת בננות.

 

אנחנו אלה שצריכים להזכיר לממשלה השמנה והמדושנת בתולדות המדינה (שמזמן לא היתה רזה ורעבה כל כך) בושה מהי. אנחנו צריכים להציב את הגבול ולהזכיר להם שאנחנו לא עובדים אצלם, הם אלה שעובדים אצלנו. ומהר, כי הרגע בו לא נוכל אפילו לעשות את זה לא רק קרוב מתמיד, הוא כבר ממש כאן. למרות שגם את זה כבר אמרנו יותר מדי פעמים.

תגיות