האבל על אריק איינשטיין גדול בהרבה מאבל על אדם בודד. ואפילו מאבל על אמן וכותב. משום שזה אבל עלינו, על משהו שהיה לנו ונעלם. ואנחנו יודעים בוודאות שזה לא יחזור. כי תום זה משהו שכשהוא נגמר, כבר אי אפשר לזייף אותו. בחלקים גדולים של המוסיקה העכשווית יש התבהמות של מילים. אגב, זה נכון לא רק לגבי ישראל. המוסיקה החדשה כבר לא פוגשת שירה, היא פוגשת שפת רחוב. וגם הרחוב עצמו כל כך השתנה.

 

קחו את "סע לאט". "נוסעים במכונית הישנה אל תוך הלילה הרטוב". מי נוסע היום במכונית ישנה? כולם רוצים מכונית חדשה, רצוי ג'יפ, עדיף שחור. זמרים ייקחו מרצדס או ב.מ.וו ואני חושבת על הסימקה שהיתה לי ואני מתגעגעת. בדרך מכפר סבא לתל אביב הייתי חייבת לעצור פעם אחת לפחות למלא בה מים.

 

טקסט לא רלוונטי. איינשטיין (צילום: יחצ)

 

"צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות". כל כך יפה, אבל חקלאות כבר בקושי יש. ואם יש, בקושי מדברים עליה. את השדות ממלאים פועלים תאילנדים. על חקלאים כותבים בעיתון כשהמשטרה מגלה שהתאילנדים שוכנו כמו כלבים בצריפים מתפוררים או במלונה.

 

לאחרונה דיברתי על חקלאות סביב מקרה בו פועל תאילנדי נפצע בדרך לעבודה בתאונת דרכים, והמעסיק שלו החקלאי לא אפשר לו לקבל טיפול רפואי, ובסוף גם פיטר אותו כי הוא עבד לאט מהרגיל בגלל הכאבים. ביהמ"ש פסק לטובת העובד התאילנדי ונגד החקלאי. אבל כשהייתי בצבא, מזמן מזמן, אני זוכרת את עידית שהיתה איתי בקורס וסיפרה לי שהברד שיורד מזיק לכותנה. מי מספר על זה היום? רק בשירים של איינשטיין.  

 

קחו רק את השם של השיר - "סע לאט" בעידן בו הכל מהר מהר. אפילו מפכ"ל המשטרה לא נוסע לאט. לפי פרסומים אחרונים הוא טס במהירות של 140 קמ"ש, לא בפעולה מבצעית, ולא בפעם הראשונה. ולא רק הוא. כולם רוצים מהר מהר. מהר את הכסף, מהר להתפרסם, מהר לדבר ומהר לגלוש. והחיים במקביל מתארכים ומתארכים. אז מה הפלא שבסוף המוח לא עומד בקצב, מוחק תאים וקורס עם אלצהיימר. כן אני יודעת שפעילות מוחית דווקא מצמצמת סיכונים לחלות. אבל אין כמעט פעילות מוחית היום. סתם מהר.

 

והיחס השונה לכסף, גם הוא מעורר בי געגוע. אני זוכרת את הפרסומים על התביעה של איינשטיין את המנהל האישי שלו מיכאל תפוח שלטענתו העלים ממנו כסף, והיה נותן לו "דמי כיס". ככה איינשטיין הנערץ חי מ"דמי כיס". בסוף זה נגמר בגישור. אבל אין יותר פרסומים כאלה, כי היום הפרסומים מתייחסים להעלמות מס של מיליוני שקלים שזמרים מעלימים. הם גרים בדירות יוקרה, הם מופיעים בחינם בפני עבריינים, והם ממש לא רוצים לשלם למדינה שבתוכה הם מלכים.

 

רק דבר אחד לא השתנה. "ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ.". כי אנחנו עדיין עמוק בתוך הבוץ הזה. לא תמיד זה מארב על אדמה רטובה באיזשהו גבול, לפעמים זה סתם מחסום או נוהל שכן. אבל זה בוץ עמוק. וזה אוכל אותנו. גם השורה "אני חושב עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל.", גם היא רלוונטית. אריק איינשטיין חלם על שלום, הוא אמר שרק אם יבטיחו לו שלום, הוא מוכן לצאת להופיע. אבל אף אחד לא הבטיח. והוא לא הופיע.

 

לראיין באמצע לוויה

מאוד מאוד אהבתי להקשיב לאריק איינשטיין. את זה בעצם אפשר לכתוב בלשון הווה. כי זה לא נעלם. היופי שבהקשבה לו. לפעמים דמיינתי איך זה יהיה אם ניפגש במקרה, ונשב ונדבר. כן, קצת כמו ילדה קטנה. והמחשבה הזאת ציערה אותי, כי לפי הראיונות המעטים שנתן, איינשטיין היה מכור לספורט, ואני על ספורט לא יודעת לנהל שיחה. וככה חשבתי לעצמי מזל שלא נפגשנו.

 

אבל בסוף כן נפגשנו. בסיטואציה מעט חריגה. זה קרה כשעלי מוהר נפטר ואותי שלחו ככתבת לסקר את ההלוויה. ואמרו לי בדסק חד משמעית "את חייבת לדבר עם אריק איינשטיין". ואני ידעתי שהוא שונא להתראיין, והוא שבור לב אז בוודאי שזה יטריד אותו אפילו יותר.

 

ובהלוויה של מוהר, שהיה יוצר מקסים כשלעצמו, וגם הוא חלק ממה שכינו "ארץ ישראל היפה" והיום המושג הזה משום מה מעצבן אנשים, היו המון אנשים. ואריק עמד שם, ראש מעל כולם, ואני לא ידעתי את נפשי. בסוף אזרתי אומץ, וניגשתי אליו בעדינות, בזהירות, עם חיוך שכולו אומר מצוקה.

 

והוא היה מקסים. הוא כן התראיין, וסיפר בכאב על החבר שהלך. ואז במו עיניי, ממש מקרוב, ראיתי את הקסם שכולם דיברו עליו. קסם אישי. וגם את הצניעות ראיתי. את הפשטות והישירות והיעדר המניירות והגינונים. ורציתי לחבק אותו, והייתי מוכנה אפילו לדבר איתו על ספורט.

תגיות