יש כמה אבני יסוד בחברה הישראלית, ואולי בעצם בכל חברה על הפלנטה, שפורטים לך על נימי הרגש. מכווצים אותם, חובטים בהם וסוחטים אותם עד שנוזל מלוח וחמים פורץ מבעדם. אלה לא מי שפיר, אלה דמעות. תהיי רווקה, נשואה, אימא, סבתא או דודה, משהו ב"בייבי בום" יגרום לך לבכות. אולי זו ההתרגשות האנושית הבסיסית שזורמת בכל הגוף מרגע הגעתם של חיים חדשים – דבר המתרחש אחת לכמה שניות איפשהו בעולם, אך בכל זאת מרגיש כאילו הוא יוצא דופן וחד פעמי; אולי אלה הזיכרונות הגואים מלידתך שלך. אולי את בוכה כי את מתה מפחד מהמחשבה שיום אחד תצטרכי לשכב בעצמך בחדר הלידה ולשנע מתוך המקום הכי אינטימי שלך תינוק. אולי את בוכה כי בן זוגך יושב לצדך ובוכה בעצמו. אולי את בוכה כי לזה הפכה הטלוויזיה שלנו: מצלמות בחדר לידה. פלישה למקום הכי פרטי, משפחתי, ייחודי והבאתו אל הפריים טיים.
 
אם נתחיל מהסוף, קשה להחליט אם לאהוב את "בייבי בום" או לתעב אותה. מצד אחד, היא באמת עושה שימוש ציני – במעטפת נוטפת רגש כמובן – בסיטואציה שמדגדגת כמעט לכל אדם באשר הוא אדם, במובן זה או אחר, לטובה או לרעה. כמו בכל ריאליטי: לכל ליהוק יש תפקיד: אם זה הזוג העממי שמשמש כאתנחתא קומית, או הזוג המאוהב – שממגנט אותנו למסך וגורם לנו להזיל דמעות. וגונבי ההצגה- התינוקות 'הטריים'- חמודים ומכווצ'צים שמגיעים לעולם בנקודת השיא. מתוקף היותך ישראלי, עלייך לשמוח. זו חובתך המוסרית - כמעט כמו ללכת לצבא (בכל זאת, הזוגות הללו לא רק תורמים לבידור ההמונים בבית אלא גם למאזן הדמוגרפי).
 
יש משהו מהפנט בפשטות של הריאליטי החדש. ברגע הטהור והקלישאתי להחריד הזה שאי אפשר לחמוק ממנו. זוגות מאוהבים פוסעים לחדר הלידה, קצת לוחצים, קצת מתנשפים, קצת מתייעצים עם רבנים וסבתות ובסוף יוצא תינוק. הסוף ידוע מראש, אבל עדיין מותח. ומה רע בקצת פשטות לא מתוחכמת? שום דבר, בעצם.
 
 
צילום: אלדד זיו
 
 
אם לתעב את "בייבי בום", אז על פריצת גבול נוסף בקווים האדומים של הריאליטי. וגם על המשתתפים, שמסכימים ככה לחלוק עם כל עם ישראל (זה שלא צפה ב"משחקי השף", בכל מקרה) את בואו של הצאצא שלו לעולם. פעם מישהו אמר שהשלב הבא יהיה ש"יתקעו לנו מצלמות במקום שלא זורחת השמש" והנה המצלמות שם - עיניים ענקיות שמתעדות את הכל. ולא ברור מה מביך יותר, זו שיוצא לה קקי באמצע הצירים או זו שבעלה מתבכיין שלו קשה יותר. שניהם מצחינים באותה המידה. מה תהיה סדרת הבת של "בייבי בום", רגע המפגש של הזרע והביצית? וגם ככה חלק מהזוגות המשתתפים, בלי לנקוב שמות, נראים כמו המשך ישיר של "דייט בחשיכה". המסלול המהיר של הריאליטי, מההיכרות ועד חדר הלידה. אין רגע אחד בתהליך 'האבולוציוני' שלנו כבני אדם שלא תועד לעיני המצלמות: זוגיות, חתונה, הריון, לידה וגירושים- כולם מרכיבים דרמטיים קלאסיים בז'אנרים שהשתלטו לנו על המסך.
 
הריאליטי החדש שנתן פייט ברייטינג ל"משחקי השף" של "רשת" מיועד כמו המתחרה, לצפייה לכל המשפחה. אולי זו הסיבה שאין שם נציגות ריאלית של החברה הישראלית: לא רק זוגות הטרוסקסואלים, אלא גם  זוגות חד מיניים, אימהות חד הוריות, נשים שבחרו ללדת בגיל מבוגר, גברים שמתעניינים יותר בואגינה הקרועה של נשותיהם ופחות בנעליים החדשות שלהם.
 
אם לאהוב את "בייבי בום", אז לאהוב אותה כמו שאוהבים שוקולד. כי חייבים לאהוב ובלי לשאול שאלות ולחשוב על ההשלכות. כי איך אפשר שלא, כשמדובר בנס החיים וכל זה? ואיזה אדם לא אוהב את נס החיים? איזה אדם לא אוהב שוקולד?
 
אבל לא כולם אוהבים שוקולד. יש שאפילו סולדים ממתוק. בדיוק כשם שיש מי שאוהב להרגיש שלא מילאו לו את המסך הרגע בכרטיסי ברכה של הולמרק ודורשים ממנו לבכות לפי פקודה. אם אתן רוצות שוקולד, להנאה רגעית ולא מתוחכמת – זכותכן. רק שגם לשוקולד השלכות. אז אל תבואו לבכות אחר כך.  
תגיות