למה ואיך דווקא אני ידעתי על המעצר הצפוי של מרגלית צנעני, ישאר לעד במחשכי "המרתף" הסודי שלי. אבל כשהבנתי שזה מה שהולך לקרות... הייתי המומה. זה נשמע מופרך, אבל אז נגלו לי עוד ועוד פרטים, והבנתי שהמעצר של מרגלית צנעני הוא בלתי נמנע. קוויתי שזו טעות, שזה יגמר בלא כלום. אולי רק  מעצר קטנטן לחקירה שתסתיים בכלום. אך ככל שקרב היום הבנתי שאני הולכת להתאכזב.

הבטתי בה בערוץ 24, צפיתי בה כשהגיעה לערב המחאה בבאר שבע ודיברתי אליה בליבי: למה מרגול, למה? לו רק היית יודעת אילו ימים עוד מחכים לך. לו רק היית יכולה לעצור את הזמן. הבום הגיע. היא נעצרה. דיווחתי על כך לצופים ולמאזינים - וכאבתי.

הרגשתי עצב הכבד הוא לא רק על האישה הזו המסתתרת מתחת למשקפיים כהים, מנסה לבלוע בתוכה את התדהמה, הכאב וההפתעה מעיניות המצלמות בבית המשפט. העצב הוא על פרשה ששוב תעיב על ז'אנר הזמר המזרחי שאני באמת אוהבת. נעצבתי על זמרת הנשמה המזרחית שנתנה אולי - בדגש על האולי - את נשמתה לאנשי הזבל בעבור חופן מעות.

בחדרי חדרים השמועות המשיכו לזרום. ושוב הוכתם הזמר המזרחי. זה התחיל אי שם עם זוהר ארגוב וההתמכרות לסמים, עבר לזמרים ידועים שמוכרים כשולחי ידם בהימורים בלתי חוקיים. זמרים שהתחברו עם ברוני הפשע בישראל, ונראים יוצאים ונכנסים מביתם.

ברוני הפשיעה עצמם מתהדרים בקשריהם עם הזמרים. הם נראים יושבים איתם בבתי קפה שונים, אף לא בחדרי חדרים. חלקם מהזמרים אף מתגאים במערכת היחסים הקרובה, קרובה מאוד, עם מי שמהווה יעד של המשטרה האמונה על הגנת אזרחי המדינה.

עד שמגיעה פרשת מרגול ומלמדת שוב את הפתגם הידוע - אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.

תמיד רוצים יותר

אבל יותר מכל פרשת מרגול באה להזכיר כי אין די במה שיש, תמיד רוצים יותר.  נזכרתי בסיפורו של הדייג העני שדג בחכתו דג זהב קטן - פרשיית מרגול היא גרסתה המודרנית של אשת הדיג ודג הזהב.  בתחילה ביקש הדייג בית ראוי לגור בו, אחר כך חזר אל הדג ודרש עוד ועוד ועוד - ונותר בלא כלום. והרי לנו דג זהב של מרגול.

ככל שאדם מכניס סכומי כסף גדולים יותר, כך תיאבונו גדל, וההון שהוא מביא לא מספיק לרמת חייו ההולכת ותופחת, והמעגל הזה סופו, להפוך למערבולת מסוכנת. וככל שאתה טובע, כך הופכים ברוני הפשיעה לגלגל ההצלה שטני. בפרשת מרגול שזורים אלה באלה, הכוח, הכסף, המערבולת, גלגל ההצלה ויד השטן.

וכך בלב דואב, הבטתי בכל דיון בבית המשפט באישה הזו שזהרה מעל המסך הקטן, יושבת על כס השופטת הצבעונית והשתלטנית ב"כוכב נולד", שכעת נמסה ומתכווצת על ספסל הנאשמים בבית המשפט.

ונדמה שעל ספסל הנאשמים עומדת גם התקשורת, זו שמלכלכת, שמוצצת דם, ששופטת, שמורחת את מעלליה של הזמרת שטרם נשפטה מעל עשרות דפי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. אבל אני אני שואלת למה היא נתנה לנו את האפשרות לעשות זאת?

למה לא יכלה האישה הזו להסתפק בברכות שניתנו לה ממילא בזכות? הפרסום, המשכורת הגבוהה, הערצת הקהל. למה היתה צריכה, לכאורה, עוד ועוד ועוד, בדומה לאשת הדייג מסיפור דג הזהב. וכמו בסיפורו של דג הזהב: עיניים גדולות, גרידיות ואי היכולת להסתפק ולהנות מהפרי שיש - גרמו למזל הטוב להיעלם.

מרגול היא מרגול, היא לא תשב בכלא. היא תצלח את הפרשה, תצא בשן ועין. אחרי הכל, אין לה עבר פלילי. היא תזכה בשעות לטובת הציבור, תתן אותם לקהילה. אבל הלקח שנלמד מהפרשה הזו, תמרור האזהרה לאחרים, הוא ברור מאוד - אל תפלו למלכודת דג הזהב.

תגיות