ברגע שאתה מביע עמדה, באופן פוטנציאלי יהיה מי שלא יגיע להופעות או יקנה תקליטים אז יש אומנים שנרתעים מלהביע עמדות פוליטיות או הומאניות.

זו זכותם. אני לא מסכימה איתם, אבל זו מדינה דמוקרטית וכל אדם עושה את חשבון הנפש שלו. אני מבינה אנשים שמנסים לשמור על פרנסתם אבל מבחינתי הבעת דעה הומניסטית זה בדיוק על אותו קו של אמנות. זה לקחת מציאות ולסובב אותה, להסתכל עליה מכל זווית אפשרית ולהביט לעומקה. זה מה שאני אני עושה כשאני ממקדת תשומת לב לכל מיני עניינים בחברה או במדינה. זה היינו הך עם אמנות.

 

אדם שמביע את עמדתו מסתכן. בעבר כשהתבטאתי, לאחר רצח רבין, היו איומים על חיי.

עד היום יש אנשים ברמה הפוליטית שלא אוהבים אותי. זו זכותם. אבל היום, כשגם הימין מדבר על שתי מדינות לשני עמים, אז הדברים שלי כבר לא נשמעים רדיקלים. גם בחו"ל, כשאני יוצאת עם עמדות שמנסות להסביר את עמדת ישראל אז יש אנשים שלא אוהבים אותי ומשמיצים אותי ומוחים בהופעות שלי. אבל באי נקיטת עמדה יש גם מחיר.

 

עוד ב-Onlife:

* נילי טל, במאית "סוד הרצח של רוז" מאשימה את הצרפתים במותה

* ד"ר אורנה ברי: "איפה שיש יותר גברים, שם השכר גבוה יותר"

 

יש  לזה מחיר כבר. אבל אומן שמחליט למכור את נשמתו לשטן בשביל כסף, ועושה אומנות ברמה נמוכה כדי למכור יותר ולהצליח יותר, גם לזה יש מחיר.

אני פועלת מוסרית וערכית בלבד - בחיים ובדרך האומנותית שלי.  ציניקנים יש מלא. שיתמודדו עם עצמם. אלה לא הבחירות שלי ולא העולם שלי.

אני מאמינה בעשייה. אני לא סופרת מה יצא. זה תהליך ארוך ואני מאמינה בתהליכים. בעיני עדיף לעשות מלא לעשות.

 

 

 

השבי המדומה של גלעד שליט רחוק מלדמות הרגשה של אדם בשבי או בצינוק. זו שעה אחת קלה לעומת מאוד אלפי שעות.

איך הרגשתי? ישבתי ודיברתי עם עצמי - לא הרגשתי לבד. דיברתי לכל מי שמקשיב. אבל יש משמעות רבה למבצע הזה - לשמור את עניין גלעד שליט באג'נדה הציבורית ולעורר תשומת לב לכעס ולתסכול נוכח המחשבה שהוא עדיין לא בבית.

 

מה זה יעזור לשליט למשל? יעזור יותר מאשר לא לעשות כלום, או לרדת על זה. במקום לחזק את ידיהם של מי שעושה את הדברים יש כאלה שמעדיפים להגיד שזה גימיק. נורא קל לשבת מהצד ולהיות ציניקן וספקן,  כי עד שילד שלך נחטף, או המשפחה שלך נמצאת מתחת לקו העוני זה לא נוגע.  בעיני זה  כן משפיע. כל דבר משפיע. זה אפקט הפרפר וזה היקום ואלה חוקי הפיזיקה.

 

חשוב גם לדבר על המחיר.

ההתמקדות בקומץ טרוריסטים ולהגיד ששחרורם תמורת גלעד זה מה שמסכן את קיומה של מדינת ישראל - זה מגוחך! אנשים חשובים ממני: אנשי שב"כ ואנשי בטחון כבר אמרו שהמחיר אפשרי. זו הממשלה שלא מסכימה מסיבות שלא ברורות לי, אולי מסיבות  של כוחנות או אגו, ומבחינתי, כאדם, זה בלתי נסבל! ישנם הרבה מאוד רוצחים גם בתוכנו: נהגים שיכורים, גברים שרוצחים נשים, מרעילי בארות שמהם אני מאוד מפחדת ואף אחד לא יפתור לי את הבעיות האלו.

הרגישות הפוליטית החברתית היתה איתי פחות בתור נערה וילדה. התפנית הגדולה היתה אחרי רצח רבין.

אז קיבלתי סטירת לחי מצלצלת מהיקום. התקשיתי להאמין שזה קורה. הייתי על הבמה מספר דקות לפני הרצח ולאחר מכן החלטתי שאני מגייסת את עצמי, את זמני, את שיריי, ומוכנה לוותר על הפופולאריות בשביל משהו שהוא הרבה יותר גדול מכל הדברים האלה.

בבית לא היה אקטיביזם. אני די עוף מוזר במשפחה שלי. הם אנשים דעתניים, אבל אף אחד מהם לא עשה את מה שאני עושה.

 

אם שואלים, אני עונה שאני זמרת ואני חיה בישראל ופועלת בעולם או בישראל. לא מגיעה ל"זמרת ישראלית" או "בינלאומית", כי אני לא מאמינה בהגדרות.

אני לא אוהבת הגדרות. קשה להגדיר והכל כל כך מורכב ואם אתה מגדיר זה נהיה פשטני. אני זמרת ישראלית, כי אני חיה בישראל אבל אני שרה איפה שיש קהל שרוצה לשמוע אותי, איפה שיש הופעות.

דילוג בין קריירה בחו"ל לבין גידול שלושה ילדים הוא מאמץ אדיר.

זה דורש השקעה ותכנון ומשפחה תומכת וקבלת עזרה מבעלי ומאבא ואמא שלי ועזרה שמשלמים לה. זה דורש סדרי עדיפויות מבחינת הופעות. מתי לקחת, מתי לא, האם לקחת את ההופעה. כשהם קטנים הם באים איתי הרבה , כשהם גדלים - פחות. זה לא תמיד מהנה בשבילם ההורים שלי, הם לפעמים קשים ואני עושה את החשבון כל פעם לגופו. אין פה אמת אבסולוטית.

 

ויש גם סבל. אני מתייסרת, והרבה פעמים קרועה בנפשי, אבל אני לא יכולה לוותר לא על זה ולא על זה. אני מאוד מנסה להחדיר להם עקרונות  שאני מאמינה בהם כמו אהבת לרעך ,כמו צניעות. חשוב לי שיגדלו ללמוד להיות סקרנים ולפתוח את העיניים ואני מנסה לתת להם דוגמה אישית. הם מנגנים: הבן שלי בפסנתר ותופים, הבת שלי רוקדת, אבל אני לא דוחפת אותם. לא הייתי מאחלת להם קריירה בתור מוסיקאים.  אני לא אעצור אותם, אבל אני לא דוחפת.

 

אני באה ממשפחה מאוד מוסיקלית אבל לא בצורה מקצועית. בתור ילדה נחשפתי להרבה מאוד מוסיקה והרבה מאוד תרבות.

עברנו לארה"ב כשהייתי קטנה אבל גדלתי עם הרבה מאוד מוסיקה שורשית ישראלית כמו אסתר עופרים ושושנה דמארי. יש לי עכשיו פרויקט שירי ארץ ישראל עם התזמורת הסימפונית ירושלים שמתבסס על המוסיקה השורשית הזו. למדתי בישיבה, אז יש לי גם מהיהדות, גם תימניות - מסבתא שלי -  וגם אמריקאיות מהרחוב. בתור ילדה נחשפתי להרבה מאוד מוסיקה והרבה מאוד תרבות.

 

התברכתי בהרבה מאוד חוויות. אני לא יכולה לבחור אחת שהיא פסגת הקריירה בשבילי.

ההצלחה הגדולה היא הדרך. דרך של 21 שנה שהיא כולה מוסיקה ועשייה מרתקת,  עם אנשים מעניינים ושיתוף פעולה פורה עם גיל דור ומנהליי. הדרך הזו, שהיא מתמשכת ושרדתי אותה, ומשפחתי - זאת ההצלחה. ההופעה בוותיקן היתה מרגשת, המפגש עם רוברטו בניני היה מרגש, עם סטיבי וונדר, סיבוב ההופעות עם סטינג, ההופעה מול ביל קלינטון, ההופעה בפסטיבל ישראל - אני לא יכולה לבחור ולא צריכה. זה מכלול של הרבה מאוד דברים ואני מודה ליקום, למי שיש להודות על זה.

 

הייתי רוצה לשבת לקפה עם לאונרד ברנשטיין.

המוסיקה שלו ריתקה אותי, האישיות שלו, העומק, התעוזה, הכישרון, הלב שלו.  הייתי מדברת איתו על מוסיקה ותהליך היצירה ומקורות השראה. את ווסט סייד סטורי אני הכי אוהבת. הוא היה מורה גדול.