ארנה ברי: "יש נשים מנהלות שמפחדות לקדם נשים אחרות"

האמת היא שבחרתי בכיוונים המדעיים כי הבנתי שיש קורלציה הפוכה בין שכיחות הנשים במקצוע לבין השכר.

בכל הענפים שבהם יש הרבה נשים השכר הממוצע נמוך יותר. לא רק בהוראה, גם ברפואה למשל. זה מה שהוביל אותי לתחומי תעשייה גבריים. בחרתי לעצמי באינטואיציה, בגיל די צעיר, להיות במקום שבו אני יודעת שיש צפיפות יותר גבוהה של גברים ואז השכר שם יותר גבוה. לימים למדתי שהמספרים הם בדיוק כאלה. יש על זה מחקרים. זה מזעזע לראות את זה. זה קרה כי התפיסה היתה שהאישה יוצאת לעבוד כדי להתאוורר ולא כדי לייצר פריון. וכך, בכל מקום שיש שכיחות גבוהה של נשים, השכר הממוצע ירד והמעמד של המקצוע ירד.

הערות מעליבות ושוביניסטיות אין רק בעבודה. יש תמיד ולגבי כל אשה. 

כשהייתי בהריון עם בני בכורי שהוא היום בן 39 נסעתי במהירות, עצר אותי שוטר ונתן לי רפורט. לא יכולתי להאט כי אז כלי רכב מעזה נסעו חופשי בכבישים ואחד מעזה היה דבוק לי לאחוריים של המכונית. כשבאתי להישפט עשיתי מאמץ הירואי ולבשתי שמלה.

השופט הצביע על איזה גבר קטן מימדים שהיה שם ואמר "אם הוא היה נוסע ברכב הייתי יכול לסמוך עליו שהוא יכול לשלוט ברכב. עליך אני לא יכול לסמוך". ואני אישה גדולה. מטר שבעים ושש.

לא נעלבתי. מה פתאום. מה אני צריכה להיעלב מכל הערה כזו. אבל, שוביניזם לא קשור למקום העבודה. צריך להיות אוויל משריש כדי לא לשים לב להערות שוביניסטיות.

פה ושם יש אנשים שיש להם פערים תפיסתיים.

כמה פעמים אנשים חשבו שהם צריכים לתת לי חסות?! כמה פעמים אמרו לי אם אני כן צריכה לצבוע את השיער או לא?! ברור שזה קורה גם בעבודה. אבל רוב האנשים שעבדו איתי היו קולגיאלים. הרבה הגברים הם עניינים.

אני  רואה מסביבי די הרבה נשים מוכשרות. אני לא חושבת שהשכיחות שלהן בקרב ציבור המנהלים הבכירים גבוהה מספיק. הזיהוי ששוק העבודה לא קידם נשים למשרות הבכירות ביותר הוא נכון. זה נובע, במידה רבה, מכך שבדרך כלל במשרות בכירות שפטו אדם שמגיע לשם באופן השוואתי למי שמילא את המשרה קודם, ולרוב אלה היו גברים. אז אמרו שאוטוריטה, למשל, או התמודדות עם לחץ או סיכון - הן תכונות גבריות. אבל זה נבע מהשוואה לממלאי התפקיד קודם שהיו גברים.

אלה היו דפוסי החברה, כמו אצל אותו שופט שנשפטתי בפניו.

בעבר היה גם צפי מנשים שיגדלו את הילדים ושיהיו איתם.

אבל הדור החדש יותר משתף ומתחלק באחריות ההורית. במשרות הבכירות זה היה עניין של רשת חברתית של גברים וגם של דימוי הכוח אצל הגברים. אף אחד לא ידע להגיד מה התכונות  החלופיות של מנהיגות גברית שנדרשות מאישה. עדיין המסורת והשיקולים החברתיים גורמים לבחירה של סוג מסוים של מנהלים.

אני מקדמת נשים בעבודה.

יש נשים מנהלות שמאוד מקדמות נשים אחרות ויש כאלה שמפחדות לעשות את זה, כי הן מרגישות שישימו עליהן תווית . יש הרבה לחץ חברתי וכל אחד בוחר למה להתייחס ויש כאלה שמעדיפים להישאר מחוץ לתרומה החברתית. אני חושבת שיש נשים כל כך טובות, שאם מתעלמים מהקידום שלהן, לא מביאים תועלת למדינה או לשום דבר אחר.

קידום נשים הוא לא מטרה.

קידום יכולות של חברות ושל המדינה היא המטרה, ואז צריך להשתמש בכל היכולות האפשריות כולל ה 50% שיש נטייה לא להשתמש בהן. במיוחד במדינה שלנו, כשחלק גדול מכוח העבודה אינו משתתף בעבודה מבחירה צינית.

אני מדברת על החרדים.

הערבים רוצים לעבוד, ולראייה - שיעור המועסקים ברפואה בצפון, 40% מהעובדים בתחומים רפואיים ופרא-רפואיים הם ערבים. הם רוצים להיות עצמאיים מבחינה כלכלית ואזרחים משתתפים. אותם אני לא מאשימה אותם בציניות ואני אשמח לראות אותם יותר בכוח העבודה. אני חושבת שהחרדים מנצלים את המבנה הפוליטי הרעוע בצורה הכי צינית שאפשר. אני כועסת עליהם. כן. 

 EMCהוא אתגר מאוד מעניין מבחינתי.

אחרי המשבר  הכלכלי של 2008 היתה לי שיחה עם חברתי נורית ברמן, על קריירה ועל זמנים שונים בקריירה. דיברנו על זה שאנשים חיים יותר זמן היום וניסיון חזר להיות באופנה ולא רק מנכ"לים צעירים הם באופנה.

 בסוף השיחה נורית שאלה אותי מה היה מעניין אותי ואמרתי שאם חברה רב לאומית רצינית היתה רוצה להיכנס לארץ זה היה מעניין אותי, כי יכולת פיתוח ישראלית ונגישות לבסיס לקוחות רחב בחו"ל הם קומבינציה שמעניינית אותי והיא חשובה. וזה נגמר שם. כשהייתי באוסטרליה קיבלתי טלפון מEMC. אמרתי להם שהנושא מעניין אותי אבל אני מבקשת לחזור אליהם אחרי שאחזור לארץ. כשחזרתי אליהם הוזמנתי לראיון והחלטתי שאני לוקחת את ההצעה.

מי שסבלה הכי הרבה מההיעדרות שלי מהבית היא הבת הקטנה, שבתקופת ילדותה הייתי יזמת והמדענית הראשית.  

זו היתה התקופה היחידה שבה היתה לי עזרה 24 שעות ביממה. היתה לי משנה למנכ"ל. זו היתה עבודה מאוד מאוד תובענית, הכי תובענית שלי, ואני גם הורה יחיד. שאר הילדים גדלו עם יותר נוכחות שלי. עשיתי עם הקטנה דברים יותר מרוכזים במקום פס רוחב קבוע. יצאתי איתה לטיולים ופעילויות מרוכזות אחרות  ובמידה רבה עשיתי הרבה מאוד התפשרויות. אבל הילדים שלי היו פרטנרים טובים לעניין. הבת שלי אומרת שאצלנו כל אחד במשפחה תורם את מה שהוא יכול ולא את מה שמקובל.

המחיר ששילמתי הוא שדרגת העייפות והמתח היתה גדולה. לגבי נושא של נישואין אני לא חושבת שהוא קשור לתעסוקה.

כל סיפור עומד בפני עצמו. זה עניין של התפתחות אישית והיכולת של בני זוג להתפתח ביחד. אבל אני לא חושבת שאם הייתי יושבת בית זה היה נגמר אחרת. החיים הם עסקת חבילה ובדיעבד אני לא מרגישה שהפסדתי או גרמתי נזק.

מההורים שלנו, למדתי שהכל נמדד במבחן התוצאה. צריכה להיות דרישה ומחוייבות לתוצאה ולאו דווקא לשאפתנות.

אבא שלי, יואש צידון, הוא פיגורה ידועה. הוא היה מעורב במערכת הביטחון, תעשיין וחבר כנסת. אמא שלי, ראיסה, היתה אחות במגוון שלם של תפקידים בעיר העתיקה, במחנות בקפריסין, בבית חולים תל השומר ועוד. היא אישה מאוד חכמה. אחיי - רם צידון עו"ד ודניאל צידון פרופסור וחבר הנהלה בבנק לאומי - ואני, כולנו חונכנו על ערכים, תרומה לחברה, אחריות ומחויבות הדדית .

עם מי היית יושבת לקפה?

עם המשפחה הקרובה שלי. האחים שלי הם האנשים שאיתם בדרך כלל אני מנהלת את השיחות הכי רציניות ומעניינות. השיחות שלי עם אחיי ובמידה רבה עם ילדי הם כור ההיתוך הכי חזק שאני נמצאת בו. כשיש נושא שאני צריכה לפתור, אני בדרך כלל יושבת עם אחיי ובתחומים אחרים אני יושבת עם ילדיי. אני ביחסים שיווניים עם ילדיי ואני מעריכה את היכולות המנטליות והמוסריות שלהם.