אני חיה אופנה כבר 15 שנה.

מעבר להיותי סטייליסטית אני גם מעצבת תלבושות. הייתי אחראית ללוק של כל הדמויות של יצפאן, שלישיית מה קשור,  ליאור שליין, גיל ריבה, עינב גלילי, ו"כוכב נולד" מעסיק אותי 3 חודשים בשנה. חוץ מזה אני מלבישה אנשים פרטיים, מרצה במכללה האקדמית לעיצוב אופנה, מרצה בשנקר, ועוד ועוד.

 

עוד ב - onlife:

"קרן פלס רגשית וחסרת מעצורים". קפה עם יהורם גאון

"בחיים לא הייתי משתתפת ב'שלוש'". קפה עם גלית לוי

"'במעושרות' תגלו את טלי האמיתית". קפה עם אריק סיני

 

 

יום ממוצע שלי מורכב מהמון משימות.

אתמול והיום למשל, בשביל להלביש שער למגזין, הסתובבתי 20 שעות בחנויות, מצפון העיר ועד שוק הכרמל, אח"כ חזרתי לאולפן הטלוויזיה והלבשתי את טאלנטים, כשהם בחזרות פגשתי לקוחות פרטיים.

 

חוץ מזה העברתי קורס במכללה, חזרתי לקחת את הבגדים בסוף הצילום, פיזרתי אותם בין החנויות, ויצאתי להרצות בשנקר. קליל.

 

בישראל אנשים מגיעים לחתונה בג'ינס.

יש קוד לבוש אישי, אף אחד לא נענה למה שצריך, למוסכמות. סגנון ה"זרקתי על עצמי משהו ויצאתי מהבית" נובע בעיניי מזה שכולם פשוט היו רוצים שנחשוב שהם יפים טבעי - "התקלחתי ושמתי על עצמי משהו", לא התאמצתי. 

 

 

לא הייתי לובשת בחיים חולצת בטן.

אף פעם לא לבשתי. גם לא כשהייתי בת 16. כשאני רואה ילדות היום מסתובבות ברחוב עם מיני וגופיה, אני מקוה שהילדות שלי יקבלו את הגן של המגניבות. אני בגיל 16 לבשתי מכנסי boyfriend ולא חולצת בטן.

 

בעיניי החוכמה היא להשתמש בנשיות ולא במיניות, "המסתובבות עם המגאפון" אני קוראת להן, אלה שצורחות 'תראו אותי' בלבוש שלהן. תשתחררו, יאללה. אגב, פעם אמרתי בראיון שבחיים לא הייתי לובשת חום, ועכשיו קניתי ז'קט חום מהמם.

לנינט ולעברי לידר יש הכי הרבה סטייל.

כולם היו רוצים שיאהבו אותם, ולמצוא חן בעיניי כולם. יש כאלה שנולדו עם זה, ויכולים לעשות יש מאין, ויש את אלה שפשוט רוצים לצאת בסדר עם כולם, אז הם לובשים משהו עם שחור. אין להרבה אנשים חוש מפותח לסטייל, אני קוראת לזה אומץ. לנינט יש אומץ. גם לעברי לידר.

 

אני מגיל 16 מערבבת פריטים מהכיכר עם יד שניה, קסטרו, זארה, H&M, יוסף עם שוק הכרמל. זה משהו שטבוע בנשמה. אם את לא יודעת לעשות טוב, אל תתחכמי, תלכי by the book.

 

לפעמים זה יכול להיות הרבה יותר יצירתי מאשר בגד חדש. יובל שרף מצליחה בזה מאוד, גם לאפרת גוש יש יציאות יד שניה, פעם יותר היום פחות. 

כל אישה שהלבשתי בחיי, יותר קל כשהיא אוהבת את עצמה, גם רזה וגם מלאה.

בכל חנות המידה היא אחרת וכל גזרה היא שונה. אני לא נתקלת בקשיים למצוא בגדים בגלל עודף משקל. לא חסרים בגדים לנשים גדולות, חסרות נשים גדולות ומגניבות שילבשו משהו עם אופי.

 

מרינה מקסימיליאן בלומין למשל, היא כ"כ יפה ויודעת להחזיק בגד, שלא משנה כמה בחורה דקיקה תנסה לשים את זה על עצמה, את רואה בעיניים שלה שאין שם אור, שזה לא מגניב. את יודעת שעל מישהי אחרת, עם אישיות, כמו מרינה, זה יראה מהמם.

 

כשאדם סגור על עצמו והוא חי עם הפגמים שלו בשלום, יותר קל להלביש אותו. ברגע שהאדם לא מרגיש טוב עם עצמו, זה לא באמת משנה מה אני אעשה.

 

חגית יאסו למשל, היא דקיקה, היא כ"כ דקיקה שדברים לא יושבים עליה יפה, הכל היה נראה ענק עליה, לא נשי, לא מזמין. גם דוד לביא, שהוא מאוד רזה, כל הזמן הייתי צריכה לעבות אותו. כל אחד רוצה את מה שאין לו, זה לא קשור למשקל, תלוי בבנאדם ועם מה יש לעבוד.

אני לא אקח מישהו עם מנעד ים תיכוני ואשים אותו בגיק שיק או בסקיני.

להלביש את מתמודדי "כוכב נולד" זה משהו אחר, חוויה. יש בזה משהו גולמי, בהתחלה למתמודדים אין אישיות מגובשת מבחינת המראה, אני רואה את האודישנים, מקבלת קפשנים שלהם, אני שומעת את מנעד השירה, ואני יודעת באיזה כיוון לקחת אותו.

 

אני מתאימה את הבגד למבנה הגוף, אח"כ לאישיות, אח"כ לשיר ואח"כ לעיבוד של השיר. אני זורמת עם זה. הדמות שאני בונה למתמודדים ב"כוכב נולד" מתפתחת בעלילה. מתחילה רגוע כדי לצבור את רגע השיא של הגמר. 

אני מאוד רגישה לאנשים שאני מלבישה לאירועים והשקות.

כמו שאנשים משקיעים באירועים, ולחתונה של אח שלהם הם מתלבשים יפה, פה, כל אירוע - זה אמא, אבא, אחות, סבתא וכל עם ישראל שמסתכל עליהם. כל פעם שתמונה שלהם מופיעה בעיתון, אני חלק מההיסטוריה ולמרות שיש תחושת בטחון, חובת ההוכחה כל הזמן חלה עלי.

 

אנשים רוצים להיראות הכי טוב שאפשר. עמוס תמם התקשר אלי לפני הפרמיירה של התכנית החדשה שלו, "אחת אפס אפס". הוא בא אלי, הלבשתי אותו, והדבר הראשון שהוא אמר לי בבכורה זה שכל מי שדיבר איתו אמר לו איזה מהמם הוא נראה. זה עושה לבנאדם את הערב.

 

אין הבדל בין סטייליסט או סטייליסטית - צריך מישהו עם כישרון ורגישות.

יותר מזה, כל מי שחושבת שגבר לא יודע איך זה להסתובב עם עקבים כל היום, כדאי שתדע שרוב הסטייליסטים מנסים ללכת עם עקבים בבית ועושים קאט-ווק בסלון - לאו דווקא בשביל העבודה.

 

אני לא אתן לאישה ללכת על עקבים מטורפים יום שלם.

מה זה השטויות האלה שזה נוח? "אני לא יוצאת מהבית בלי עקבים", למי נוח עקבים יותר משטוח? זה כמו בנות שאומרות שהן רק עם חוטיני, אני לא מסוגלת לשים את הדבר הזה. אנשים מאוהבים באפקטים.

 

גם כשהלבשתי את ציון ברוך כאישה, הקפדתי על נוחות. נוחות זה קריטי. בעבודה על דמויות יש הרבה רגישויות, צריך לשים חזה, ספוגים בתור ירכיים, עגילי קליפס שמושכים את האוזן, פאות שמזיעים מתחתן, שמלות לא נוחות.

 

אחרי כל זה גם צריך לעמוד על עקבים עוד 12 שעות. אז אני לא אביא לו סטילטו, משתדלים שזה יהיה נוח ובכל זאת אמין. 

הייתי רוצה להלביש את ברי סחרוף.

יש בו משהו על זמני. הוא יכול ללבוש טישרט מלפני 6 שנים וזה עדיין יראה מגניב. הוא מאתגר אותי. לא פאשיניסט כזה. אני גם מאוד נמשכת למוסיקה ולאישיות שלו, אל תספרו, אבל אני עדיין הולכת לכל הופעה שלו.

 

גם דנה אינטרנשיונל - זו חוויה להלביש את האישה הזו. היא יודעת להתלהב, לעוף איתך. היא מאלה שאפילו לא מסתכלות במראה. אמרת לה שזה יפה, היא יוצאת ככה לשידור.

 

בחו"ל הייתי רוצה להלביש את בוב דילן.

לא הייתי יכולה לישון בלילה אם הייתי במקומה של דורין אטיאס.

עבדנו ביחד ואני מכירה אותה שנים. כל הכבוד לה, אבל אני לא יכולה להלבין את פניו של אדם, קשה לי עם זה. אני בחורה מסורתית וזה לשון הרע. אני גם מרגישה שאני סטייליסטית של רוב העם ? אני מלבישה את מסעודה משדרות ואת הכוכבת הכי גדולה של ישראל.

 

אם הייתי עושה משהו כמו מה שדורין עושה ב"גיא פינס", הייתי גם פוגעת בלקוח או לקוח פוטנציאלי, ואם הייתי אומרת משהו על המעצב, איזה פנים היה לי לבוא אח"כ לחנות ולבקש ממנו חולצה? לא הייתי מסוגלת.

 

הביקורת היחידה שאני מעבירה היא בתא ההלבשה, בארבע עיניים. אני אף פעם לא אומרת "אף פעם" ועל זה אני אומרת אף פעם. לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שהיא עושה, בעד שום מחיר. 

הייתי משנה דברים ב"סטייליסטים - קרב אופנה"

אני לא קוראת ביקורות, אני מפחדת. לא אכפת לי מה אומרים על התכנית עצמה, רק מה כתבו עליי. גם ראיתי בסה"כ פרק אחד, גם לי יש מה להגיד עליה.

 

אני רגילה לעמוד מול קהל, אני מעבירה קורסים, הרצאות, זה לא העניין. קשה לי לאכזב מישהו. להיות זו שמחליטה שהוא הולך היום הביתה. אני לא פקח, קשה לי להיות במקום הזה של ביקורת רעה, אני לא אוהבת להעציב אנשים.

 

יש יותר מדי תוכן של הלבשה, היה צריך להדק את התכנית יותר, לעשות אותה יותר מגניבה, פחות כבדה, פחות נוגעת באופנה עצמה ויותר במאחורי הקלעים. זה מה שמעניין באמת.

 

הולך להיות פרק מיוחד של מאחורי הקלעים בגלל שמבינים שזה מה שתופס. הרבה יותר מעניין לראות אותנו, איך שנפגשים בשש בבוקר על הסט, עובדים יחד 12 שעות.

 

אני נגיד, לא הכרתי את רותם סלע ככה לפני זה. אני קרועה עליה ברמות, הבחורה תלושה ביותר, וההריון הזה עושה אותה עוד יותר מצחיקה. היא באמת אחת משלנו. 

זה פחות מדליק אותי למכור בגדים של אנשים אחרים.

מצד שני, אני גם לא מסוגלת למכור דברים שאני עושה. יש לי סנטימנטים לדברים, אני יכולה לתפור משהו מדהים, ומישהי תבקש ממני, ואני אגיד לה באמת, אני הכי מצטערת, אבל אני לא מסוגלת למכור את זה. אני גם לא אלביש מישהי בזה ולא אלבש את זה.

 

יש לי תשוקה לזה, אני לא עושה את זה בשביל להתפרנס. כרגע יש לי משהו בקנה שאני סוף סוף חושבת עליו ברצינות, שאני אעצב בגדים ואייבא. אבל עד שלא נסגר, לא מדברים על זה.

 

אין מצב לציצי חדש.

אני לא מקנאה באף אחת, באמת שלא. בגלל שאני מכירה את הכל מבפנים, אין במה לקנא. כל אחת הייתה שמחה להחליף משהו אצלה, אף אחת לא באמת עפה על עצמה.

 

לא הייתי מקנאה ולא הייתי משנה. אני יודעת שיש את עניין הזמן, אני צוברת בגרות שגורמת לי להבין שגם אם לא הכל מושלם, זה מה שיש. אני מאלה שבגיל צעיר הדפיסו חולצה "תודה על מה שיש". וככה אני חיה. חבל שלא כולן.

תגיות