יש לי ידיד תל אביבי שלא מוכן לצאת מת"א. מבחירה. הבן אדם חולה על העיר והוא טוען שאין לו מה לחפש בשום עיר אחרת (כן, גם אותי האמירה הזו מעצבנת). כל חבריו תל אביבים, הפאבים אליהם יוצא- תל אביביים ובקיצור חי בבועה.


הבן אדם אשכרה כולא עצמו בתל אביב- מבחירה.


יום אחד שאלתי אותו שאלה היפוטתית: אם מחר ח"ו היו כובשים את ת"א ושמים סביבה חומה בצורה כך שלא היתה לך האפשרות לצאת מתל אביב, האם גם אז היית כ"כ מאושר מכך שאינך יוצא מת"א?


"נראה לי שלא" השיב בכנות. "נראה לי שאז הייתי מרגיש כלוא ללא יכולת לצאת מחוץ לעיר".


"מה ההבדל"? שאלתי. "אה, הבדל ברור", ענה. "עכשיו זה מבחירה שלי ובסיטואציה שאת הצגת זה נכפה עליי".


"אבל כך או כך תישאר בעיר האהובה עליך כל כך ותמשיך את חייך כרגיל, אז מה השתנה?"


"חוסר היכולת לבחור. זה מה שהשתנה. עכשיו אני בוחר להישאר בת"א ואילו בסיטואציה שאת הצגת הבחירה אינה שלי".


סמנטיקה של מילים. חזרתי והקשתי. מה אכפת לך אם יש חומה סביב העיר אם אתה ממשיך לחיות את חייך כרגיל?


אני לא יכול להסביר. ענה החבר אבל יש משהו שונה בהרגשה. נראה לי גם שבסיטואציה ההיא הייתי מרגיש פספוס. אולי יש משהו טוב יותר מחוץ לעיר. דבר שאני לא מרגיש אותו כיום.


נשמע הגיוני ?


לאחר שחשבתי על זה לא מעט הגעתי למסקנה שאותה סמנטיקה של מילים היא כ"כ משמעותית בחיינו בכדי ליצור את ההבדל בין הרגשת "כלא" להרגשת חופש. ואני אסביר.


כל בחירה שלנו בחיים, בהנחה והיא מלווה בלקיחת אחריות על אותה בחירה, מלווה בתחושת חופש. כרגע בחרתי ב-X  וטוב לי עם הבחירה הזו. ברגע שבחירתי לא תוכיח את עצמה ? פתוחות לי כל האופציות לשנות את בחירתי.


מנגד, בהנחה וצעדים שאנו עושים בחיינו אינם מלווים בלקיחת אחריות על אותן בחירות שעשינו אזי התחושה היא של "אין לי מושג איך התגלגלתי לכאן" ו/או "אין לי מושג איך יוצאים מכאן/איך משנים".


התחושה תהיה שאני כלואה בתוך החיים שקורים מאליהם מבלי שאין לי למעשה את יכולת ההשפעה על מעשיי שלי בחיים.


אני חושבת שאת הדוגמא הטובה ביותר לאמור לעיל ניתן להביא מחיי הנישואין:


גישה אחת להסתכלות על חיי הנישואין היא גישת ה "אני בוחר להיות נשוי כל יום מחדש".


על פי גישה זו האדם בוחר מדי יום ביומו להישאר נשוי לבת זוגו ומשכך,תחושת החופש היא שמלווה את הנישואין. הוא יודע שהאופציה לבחור שלא להמשיך להיות נשוי עומדת בפניו אך הוא בוחר להמשיך להיות נשוי.


הגישה השניה היא של אלו שמרגישים שברגע ששמו טבעת אין דרך חזור. גישה זו בהכרח מלווה את הנוקטים בגישה זו גם ביתר הבחירות שלהם בחיים. החיים הם שגרמו להם להיות נשואים (/גרמו להם להיות בעבודה מסויימת/גרמו להם לא היות עשירים וכו'). הם מתהלכים עם תחושת פספוס מתמדת של מה יש בחוץ ובאופן כללי הם מרגישים בתוך כלא.


האם העניין הוא רק סמנטיקה של מילים?


אני סבורה שכן.


ברגע  שנלמד להגיד אני לוקח אחריות על הבחירות שלי ובוחר בהן כל יום מחדש נרגיש חופש. לעומת זאת, אם נמשיך להתעלם מהאחריות לבחירות שלנו בחיים ונמשיך להטיל את האחריות על כולם חוץ מעל עצמנו- נמשיך להרגיש "כלואים בתוך החיים של עצמנו".


פעם שמעתי משפט נורא יפה-


"בחירה שלא לוקחים עליה אחריות היא בכי רע".


סמנטיקה של מילים או לא???


אז הגיע הזמן שנבין שדווקא לקיחת אחריות על הבחירות שלנו בחיים היא זו שמביאה לתחושת החופש לה אנו כה מייחלים.


לחיי החופש,


עו"ד עדי המאירי, מאמנת אישית בגישת הפסיכולוגיה החיובית


http://adihameiri.com/