10 הדברים הכי גרועים שקרו לנשים ב-2016

2016, באמת, היית שנה לא פשוטה. עם כל ההתקדמות היפה שנרשמה במגוון התחומים הנוגעים לנשים ובכלל, היו יותר מדי רגעים בהם הרגשנו שהעולם קפא על שמריו, או גרוע מזה, זרק אותנו הרחק אחורה, אל איזו מאה חשוכה שהיינו רוצות לחשוב שאיננו שייכות אליה כלל וכלל.

יותר מדי מיתות שהעתיקו נשימה ופגעו עמוק עמוק; יותר מדי נשים שנפלו קורבנות לפשעים שלא נעשה מספיק בכדי למנועם; יותר מדי משפטים שהתנהלו בדרכים-לא-דרכים ונחתמו בגזרי דין מקלים במקרה הטוב; יותר מדי מילים שפצעו וקיבעו את העולם בדרכיו הישנות והמדכאות; ואדם אחד, שלמרות כל ההוכחות כנגדו הפך להיות מנהיג העולם החופשי – על חשבונה של אישה אחת, שהובסה ויחד איתה דור שלם שחיכה לראות אישה בתפקיד הנשיאה. לא חשבנו שנצטרך להיפרד ממך בברכת "ברוך שפטרנו", אבל 2016, פשוט לא הותרת לנו ברירה.

1: הילרי קלינטון מתמודדת על נשיאות ארה"ב – ומפסידה

זה לא שקלינטון הפסידה לגמרי ב-2016. השנה נבחרה לראשונה אישה כמועמדת מובילה של אחת משתי המפלגות הגדולות בארה"ב, ובכך היתה האישה הראשונה שזכתה לסיכוי ממשי להיות נשיאה. היא גם הרוויחה את מירב קולות המצביעים, למעשה כמעט 3 מיליון יותר אזרחי ארה"ב הצביעו לה מאשר לטראמפ, והשיטה האלקטוריאלית המסובכת אימים היא זו שבכל זאת הביאה לו את הניצחון. קלינטון, שידעה הרבה עליות ומורדות בחודשים הללו, ולמשך זמן רב היה נדמה כי היא לוקחת את הבחירות בהליכה, היתה מרשימה ומעוררת השראה לאורך כל דרכה.

ובכל זאת, ההפסד הזה, גם בלי קשר למי שכן ניצח, הוא הפסד כואב מאוד לכל אישה. תקרת הזכוכית הזו? זו שכולנו מפחדות לחבוט את ראשינו בה בדרך למעלה, בזמן שאנו מסתכלות במתחרים גברים שמתעלים עליה בלי לדעת אפילו שהיא שם, נותרה יציבה במקומה. וכך גם קלינטון, האישה הראשונה ששמה פעמיה לעבר הבית הלבן עם עיניים על הנשיאות ולא כאישה הראשונה, מצאה את ראשה חובט בתקרה לטובת גבר, ואת העולם שמבשר לה, ולכולנו, שאין מה לעשות. ארה"ב לא מוכנה לנשיאה. לא משנה כמה היא הוכיחה עצמה כראויה, בטח ובטח אל מול מתחריה. אלוהים, אזרחי ארה"ב העדיפו את טראמפ ולו רק שלא תעמוד בראשם אישה. היש עלבון כבד מזה לנשים ב-2016?

2: דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב

אז מה אם אין לו שום ניסיון בפוליטיקה. אז מה אם הוא עשוי החומר שממנו עשויות הקריקטורות הכי אפוקליפטיות ומטורפות בתרבות הפופולרית. אז מה אם דבריו מסיתים נגד זרים, נגד הקהילה הלהט"בית, נגד נשים, גולשים לפסים אישיים והופכים לאיומים ממשיים. אז מה אם הוא "תופס אותן ב***". אז מה אם מכל מילה שלו נוטפת אלימות, קיצוניות ושנאה, בייחוד שנאת נשים. אז מה. למעשה, אלו בדיוק הסיבות שבגינן האיש הזה, איל הון ואיש עסקים שמעולם ומתמיד היה סליזי וחסר כבוד, ושבאמת קשה עדיין להבין מה לו ולמנהיגות העולם החופשי, נבחר בדיוק לתפקיד הזה. כי להמון נמאס מה'פוליטיקלי קורקט' (עד שזה מגיע לחצר ביתם, כמובן), כי לגברים נמאס להיכנע לגחמותיהן של פמיניסטיות שהורסות להם הכל, וכי ללבנים נמאס שהזרים הורסים להם את "גוד אול' אמריקה". חשבתן ש-2016 היתה גרועה? חכו, רק חכו לינואר 2017 – שם, בהשבעה של טראמפ, יתחיל הכיף האמיתי.

3: ג'וני דפ מתגלה כמכה נשים

אפשר להיות ציניות ולתת למרירות לנטוף מלשוננו ככאלו שראו כבר הכל ויאמינו לכל (בכל זאת, שרדנו את 2016) – אבל לשיברון הלב הזה אף אחת לא היתה מוכנה. המלחמה באלימות נגד נשים, או ליתר דיוק בגברים שאלימים נגד נשים, הפסדנו השנה את ג'וני דפ, אחד השחקנים הכי אהובים ונערצים, שמעטות יכולות להעיד שמעולם לא שמרו לו חסד כלשהו. ואולם זה מרגיש כמו הפסד גדול כמי שגדלו על דמויותיו הקולנעיות, אך לאור העדויות וההוכחות ששחררה השנה אמבר הרד, שכעת היא גרושתו – ההפסד הוא ממש לא גדול. סרטונים מצמררים, התנהלות מלוכלכת בבית המשפט ומעל לכל הצלקות הנוראיות שעל פניה, לא הותירו שום מקום לספק – כן, גם ג'וני דפ סרח, סרח קשות. ואפילו שנראה שהוא עוד ייככב על המסכים גם אחרי הפרשה הזו (עוד סיבה להיכנס לדיכאון), לעולם לא נסתכל עליו באותן עיניים מעריצות, לא משנה איזו מסכה יעטה על פניו. מפלצת זו מפלצת.

הצלקות על פניה של גרושתו של דפ, אמבר הרד - כפי שחשפה במהלך השנה

4: נשים בחאלב מתאבדות כדי להימנע מאונס

דיווחים מחרידים עלו מסוריה במהלך החודש החולף עם הסלמת מלחמת האזרחים והתקפותיו של אסד וצבאו מבלי לחוס על אזרחים תמימים. נכון, המצב שם בלתי נסבל כבר שנים, אולם בשבועות האחרונים הוא כל כך החריף, שנאמר שכל צל של אנושיות שהיה שם אבד. לפי הסיפורים שמספרים אלו שהצליחו לשרוד ולהיחלץ ממנה, באמת אין דרך אחרת לתאר את מה שקרה שם.

סכנת מוות לא היתה הסכנה היחידה בה עמדו אזרחי חאלב, ובייחוד נשותיו. בין הדיווחים המזעזעים ביותר שעלו מהעיר היה זה שסיפר שעם כניסת כוחותיו של אסד לעיר, 20 נשים התאבדו כדי שלא ייאנסו על ידי החיילים, ועוד נשים ונערות ביקשו מבעליהן שייקחו את חייהן מאותה הסיבה. "דעו שמתתי טהורה", כתבה אחת מהן במכתב התאבדותה. "אני מתאבדת, לא בלי סיבה, אלא רק כי אני לא רוצה שחברי משטרו של אסד יתענגו על האונס שלי, כשרק אתמול הם פחדו לומר את השם 'חאלב'".

צילום: Shutterstock

5: נישואי הילדות מגיעים לשיאים חדשים באירופה

שני צדדים לכל מטבע. המדינות אשר כן נרתמו לעזרת האזרחים שנמלטו מהמלחמה וקלטו פליטים מסוריה וממדינות ערב בכלל, ראו השנה עליה במגוון פשעים ובעיות שונות שחלק ניכר מהם פוגע ישירות בנשים – בין אם מדובר באירועי טרור ובהתארגנויות שהולכות ומתחזקות באירופה, או באחוזי התקיפות המיניות שגדלו, כתוצאה מהפער התרבותי העצום בין המהגרים לאירופאים, ובכללו גם היחס לנשים.

בעיה שהיתה יחסית זרה לפחות לחלק ממדינות אירופה, בייחוד לגרמניה, היא בעיית נישואי הילדות. ביולי האחרון נרשמו כ-1,500 קטינות (וגם קטינים) נשואות ונשואים במדינה, כ-400 מתוכן מתחת לגיל 14, ורובן הגדול מגיעות מסוריה. הצעירות ביותר שנרשמו הן בנות 11, אך כמובן שהמספר האמיתי גדול יותר וייתכן שבמקרים מסויימים מדובר בילדות שמתחתנות בגיל אפילו יותר צעיר. מה יעשו בגרמניה בפרט ובשאר אירופה בכלל עם הצעירות הללו? עד כמה ניתן להתערב בקהילות של אנשים שנחתו זה הרגע מתרבות זרה בה הדבר הוא מקובל יותר, מעולם בו החוקים הם שונים לחלוטין? התשובה לשאלה הזו, כמו שאלות רבות אחרות שמביאים איתם לאירופה, אינה ברורה, אך בוערת.

בעיה חדשה באירופה. צילום: Shutterstock

6: אופק בוכריס משתחרר עם עסקת טיעון מההאשמות באונס

זהו ללא ספק אחד המשפטים הטעונים ביותר שהתרחשו השנה בישראל – המדינה רותקה לכלי החדשות כשנחשף שאחד המפקדים הבכירים ביותר בצה"ל, תת אלוף אופק בוכריס, מואשם בעבירות מין רבות תוך ניצול יחסי מרות ובכללן אונס. הנאשמות, שנותרו בעילום שם, חטפו הטחות נוראיות על בחירתן לפנות לתביעה. כל כך הרבה אנשים סירבו לקבל שהלוחם הזה, "מלח הארץ", מפקד שכה רבים מפקודיו העריכו ואהבו, הוא למעשה אנס. הכחשה כה עמוקה שהובילה לפתיחה של קבוצות פייסבוק, ולהאשמות קשות נגד המתלוננות, 'מעלילות שווא' כמובן. אלא שבזמן שהעם התקשה להאמין, ובוכריס עצמו הכחיש בתוקף, עורכי דינו רקמו עסקת טיעון שבמסגרתה הקצין יודה באשמה בכמה מההאשמות הקלות יותר. ההאשמות באונס נמחקו, הפנסיה השמנה של תת אלוף נותרה בעינה.

קשה לתאר את תחושת הבגידה שליוותה את רובנו כשעסקת הטיעון הזו נחשפה. בגידה של מערכת המשפט, של המערכת הצבאית – של כל המערכות שאמורות להגן עלינו מפני תוקפים כאלו. כאילו שלא הספיק לגלות שלוחם בדרג כל כך גבוה ניצל את כוחו כנגד חיילות ששירתו תחתיו, הגילוי שהמעשה שלו לא מצטייר כחמור מספיק כדי שעסקת טיעון כזו תתקבל והעונש שיוטל יהיה קל שבקלים היה מר, מר מאוד. והמרירות הזו רק הופכת את המאבק הבא לקשה יותר, כשהיום יותר מתמיד ישנה ידיעה של ממש שאם את קורבן לאונס, המערכת לא תגבה אותך. היא לא תהיה שם בשבילך – כי היא קודם כל שם בשביל "מלח הארץ", הלוחם המעוטר שתקף לא רק אויבים, אלא על הדרך גם נשים. אלו רק נשים, בכל זאת.

המשפט שביזה את נשות ישראל, ואת החיילות במיוחד. אופק בוכריס

7: ברוק טרנר

אבל לא רק בישראל ראינו שלא ממצים את הדין עם אנסים השנה. משפטו של ברוק טרנר, שחיין בן 20 שנתפס כשהוא מבצע מעשים מגונים בבחורה שאיבדה את הכרתה, הסעיר השנה את ארה"ב – בגלל המעשה הנורא אותו ניסו עורכי הדין לצייר כ"עבירה ראשונה" של בחור צעיר ומבטיח, בגלל ההתבטאויות שיצאו מהמשפט הזה (כמו זו של אביו: "הוא לא צריך לשבת בכלא על 20 דקות של אקשן"), ובעיקר בגלל העונש הפעוט כל כך שנגזר על טרנר לאחר שהורשע באונס – שישה חודשי מאסר בלבד. זמן קצר מאוד לאחר תום המשפט הוא שוחרר, ואפשר לדמיין אילו תחושות התעוררו בקרב נשות ארה"ב שראו אנס יוצא לחופשי אחרי שהותיר בחורה עם טראומה קשה שתלווה אותה כל חייה. אפשר לדמיין – אנחנו הרי מכירות אותן כל כך טוב בעצמנו.

אנס מורשע ששוחרר לאחר חצי שנת מאסר. ברוק טרנר

8: כוכבת העל הפקיסטנית הופכת לקורבן של רצח במשפחה

כינו אותה "קים קרדשיאן של פקיסטן", אך בעיניי הכינוי הזה לא עושה איתה חסד – הרושם שנוצר מקנדל באלוץ', כוכבת ענק במולדתה, הוא של אישה ששמה בראש מעייניה לנתץ ולשנות את הגישות המיושנות והמדכאות של פקיסטן כלפי נשים. היא התלבשה חשוף, לפחות ביחס לסטנדרט המקומי, ולא חששה לבטא את דעותיה, ונדמה שעשתה זאת לא רק בשביל להפוך לכוכבת, אלא ממש כי האמינה שתוכל להשמיע קול שפוי יותר במדינתה שישחרר נשים מהכבלים בהן נתונות. אולם הגורל התאכזר כלפיה והחליט שבאלוץ' תהווה הוכחה הפוכה לדברים אותם ניסתה לנצח – אחיה רצח אותה בגלל האופן בו התלבשה והתבטאה, בטענה שהיא מביישת את משפחתו. כך הפכה קנדל באלוץ' לאחת מהנשים המפורסמות ביותר שנפלו קורבן ל"כבוד המשפחה", ולפוטנציאל אחד ענק שלעולם לא ייתממש, רק יותיר את נשות פקיסטן כבולות ומפוחדות אל מול מה שעלול וגם יקרה להן לו יילכו בדרכיה. עצוב.

הגיבורה שפקיסטן הפסידה ל'כבוד המשפחה'. קנדל באלוץ'

9: נשים לבושות חיג'אב נרדפות באירופה

ובעוד שהחופש של נשים במדינות המוסלמיות הקיצוניות נותר מוגבל מאוד, גם בצרפת ראינו השנה שהחופש הזה מוטל בספק. ובעוד שבפקיסטן הנשים נלחמות על זכותן שלא להיות צנועות למהדרין ולהתכסות מכף רגל עד ראש, המוסלמיות שפקדו את החופים הצרפתיים לחמו בדיוק על ההפך, ומתוקף אותה הזכות בדיוק. בצרפת נבהלו מהמסרים ה'קיצוניים' שנשים שלובשות כיסויי ראש מעבירות לציבור ואסרו על לבישתם בפומבי. שהרי אלו דווקא הנשים ומלבושיהן שמעוררים הקצנה דתית או חרדה בציבור האירופאי הליברלי, ולא במקרה הגברים, שעל פי רוב מוחלט הם הלוחמים שמועדים יותר לפורענות. לא, המלחמה הדחופה ביותר של צרפת השנה היתה מלחמת הבורקיני, והיא היתה כל כך דחופה שבכמה וכמה מקרים נשים נתפסו נחות מכוסות בחוף ובעודן מוקפות בשוטרים נדרשו להפר את צניעותן ולפשוט את כיסויי הראש.

שמעו, ברור לי שזה נורא מבלבל בשביל גברים, שבתרבות אחת נשים נלחמות על זכותן להתלבש חשוף בלי שיתקיפו אותן מינית ובתרבות אחרת נשים נלחמות על זכותן להתכסות ולהישאר צנועות. בכל זאת, להם מותר ללבוש מה שבא להם. אז אולי פשוט נסכים שלנשים, גם, מותר ללבוש מה שבא להן, בלי שזה יעלה להן במחיר של תקיפה מינית או לחלופין שיימינג משטרתי + דו"ח?

צילום: Shutterstock

10: רונית אלקבץ נפטרה

כן, קרו הרבה דברים מחורבנים השנה, אבל נראה שמה שהכי קשה לנו הוא המוות, אולי בגלל היותו מוחלט וסופי כמו עצם שלעולם לא תחליק במורד הגרון, ואולי משום שאותו לא נוכל לשנות לא משנה כמה נילחם. בשנה מלאה במיתות כואבים וקשים, שבחלקם הם גם כל כך מיותרים, השמיים הוחשכו פעמים רבות מנשוא. דיוויד בואי, אהובה עוזרי, לאונרד כהן, פרינס, ג'ורג' מייקל - רק למשמע שמותיהם ניתן לחוש בכובד המשקל שנוסף השנה על הלב.

אולם במותה של רונית אלקבץ היה משקל נוסף לעצב. אור גדול בשמיהן של כל כך הרבה נשים כבה כשהאישה הזו, מודל והשראה לנשים בכל גיל, הלכה לעולמה בגיל 51. אלקבץ המרשימה, הוורסטילית, שכל הופעה שלה נצרבה בזיכרון, לימדה אותנו כל כך הרבה על חייהן של נשים מזרחיות ושל נשים בכלל - עם כל כך מעט, כשכל מילה שלה היתה חדה כתער. אנשים כמו טראמפ יבואו וילכו, תקרות זכוכית עוד יישברו, משפטים ייפתחו וגזרי דין ייחרצו - אבל הגעגוע והכאב יישארו איתנו.