מאת: שירלי גל

"היינו נשואים 15 שנה. הכרנו בגיל 28-29, כהיינו כבר בשלים לזוגיות ומשפחה. הקשר בינינו תמיד היה יותר קשר של חברות מאשר של התאהבות מטורפת, אבל חשבתי שזה בסיס טוב לנישואים. ואכן היו לנו נישואים טובים. הרמוניה, רוגע, השקפת עולם משותפת, כמעט בלי ריבים, בכלל בלי צעקות, והעיקר חברות טובה. האמנתי שזה סבבה ושזה כל מה שצריך." אומרת אלה בר-דוד-שחר, 51, מורה למחול ולפילאטיס. "יום אחד, לפני 8 שנים, הוא נכנס בחצות למיטה ואמר שלא טוב לו. שהרבה זמן כבר לא טוב לו. הוא התבשל עם זה בלי לדבר ועכשיו זה התפרץ. אין בינינו מספיק אינטימיות, מספיק אהבה, מספיק קרבה. הוא רוצה להיות מאוהב, להתגעגע, להיות מאושר.

עוד באון לייף:

הייתי בשוק טוטאלי. עברתי בזמן קצר ארבעה מתוך חמשת שלבי האבל ויצאתי למלחמה על נישואי. במשך שנה וחצי עשיתי כל מה שניתן, כולל הכל, כדי שהוא יהיה מאושר. כדי שיהיה לו טוב. והוא היה אמביוולנטי, ולא היה סגור על עצמו, למרות שהיום אני מבינה שהוא כנראה כבר רצה ללכת ולא העז.ואז, יום אחד כשהיינו בפגישה עם המטפלת הזוגית שלנו, הבנתי. הוא כבר לא יתעורר בוקר אחד ויתאהב בי. אז שחררתי. הצעתי שניפרד לניסיון , שישכור דירה קטנה לידי, ויעבור אליה, ו... בקיצור, עשיתי בשבילו את ההחלטה שלא היה לו אומץ לקבל בעצמו. והייתי שבורה לגמרי.חיכינו חודש עד שסיפרנו לילדים וזה היה חודש מסויט. אז גם העזתי והוצאתי כעסים, מה שלא העזתי קודם לכן. ויום אחרי היומולדת שלי סיפרנו לילדים, במה שזכור לי עד היום כרגע הנורא ביותר בחיי.

גירושים טובים

עשיתי בשבילו את ההחלטה. אלה בר דוד שחר על מדרגות הרבנות

אחרי יומיים הוא עזב לדירה שכבר הכין במהלך החודש, ממש מעבר לרחוב, ולהפתעתי לא התפרקתי, אולי כי כבר עשיתי את תהליך הפרידה קודם לכן. השקעתי את עצמי בעבודה ובעסק ובילדים, ושרדתי.אחרי 4 חודשים הכרתי באורח פלא את מי שעד היום הוא בן-זוגי ובאותו הרגע השתקמתי. היום אנחנו ממשיכים להיות חברים. מדברים הרבה בטלפון, משתפים. בשנה שעברה, כשהוא עבר השתלת מח עצם ואושפז לזמן ארוך, היה ברור לי שאני עוזרת כמה שאפשר –לוקחת אחריות על הילדים, מאמצת את החתול שלו, עושה משמרות בבית חולים ודואגת לענייני ביטוח לאומי וכו' עד שחזר לתפקד. וגם הוא עוזר כשאני מבקשת."

אז מה המפתח לגירושים מאושרים?

"אני חושבת שבעיקר ששמנו את הכעסים בצד. לא הפכנו את האהבה לשנאה. אולי זה עניין של אופי, אולי דווקא בגלל שאף פעם לא היינו מאוהבים בטירוף אז גם לא שנאנו בטירוף, אולי ההחלטה לשים את טובת הילדים בראש מעיינינו. אולי העובדה שיצרתי זוגיות חדשה אז שכחתי לכעוס.זכרנו תמיד מי אנחנו ושמעל הכל אנחנו הורים של שהם וכרמל וגם חברים, קשה לשנוא חבר.

מה שלמדתי מהתהליך הוא שאם אפשר – עדיף לנהל את הגירושים ביחד ולא אחד נגד השני. לא לקחנו עורכי דין למשל. הלכנו ללשכת הייעוץ שליד בית המשפט למשפחה, והם עשו לנו את כל ההסכם ב-400 שקלים. בהמשך קניתי ממנו את חלקו בדירה, משכנתי את עצמי לעוד 20 שנה אבל החלטתי שזה מספיק חשוב. יש לנו חשבון משותף (בנוסף לחשבון של כל אחד מאיתנו) שאליו אנחנו מכניסים כספים עבור הוצאות הילדים כגון חינוך, חוגים, בריאות, בגדים וכו'. מעבר לזה כל אחד אחראי להוצאות הילדים כשהם אצלו.ובעיקר ואולי הכי חשוב, לרגע לא שנאתי אותו. גם כשכעסתי וקינאתי ונעלבתי. צריך לדבר. לשתף. לא להשתמש בילדים אחד נגד השני, כמובן. אבל את זה כולם אומרים תמיד. להישאר בני אדם."

גירושים טובים

קשה לשנוא חבר. אלה בר דוד שחר עם הגרוש והילדים שהם וכרמל

גם אצל עידן גלבוע, איש אסטרטגיה והגרוש של כרמית, הגירושים התנהלו על מי מנוחות.

"אני וכרמית נפגשנו כשהיינו בני 27, כרמית הייתה סטודנטית לתואר שני בביולוגיה ואני הייתי באמצע הלימודים. עברנו לגור ביחד והתחתנו והכל היה בסדר, אהבנו והיה ממש כיף. עם השנים משהו נגמר בזוגיות ובאיזשהו שלב הקשר שלנו הפך לכזה של שותפים לדירה וחברים טובים. הזוגיות שלנו לא הייתה מופלאה ומלאת רומנטיקה. ואז יהלי נולד וכל הקלישאות התגלו כנכונות. השנה הראשונה של הילד הראשון מרחיקה מאוד. אם הכל לא ממש בסדר לפני הלידה, הגעת התינוק יכולה לשבור מערכת יחסים. זה מה שקרה אצלינו. לשמחתי, כרמית, שהיא בן אדם הרבה יותר אמיתי ואמיץ ממני - העלתה את זה. היוזמה לפרידה הגיעה ממנה. אני לקחתי את זה קשה בעיקר בגלל יהלי. בדיעבד מה שתרם לכך שהגירושים עברו בשלום הוא שהחלטנו להפרד אחרי שכבר לא ממש הסתדרנו, אבל עדיין לא הגענו לשלב שבו אנחנו כבר לא יכולים לסבול האחד את השנייה.

עידן ובנו יהלי. מתחזקים גירושים טובים

לא הגענו לשלב בו אנחנו לא יכולים לסבול זה את זו. עידן גלבוע ובנו, יהלי

מהרגע שקיבלנו את ההחלטה החלטנו שאנחנו הולכים לאותו עורך דין וזו התגלתה כהחלטה הנכונה ביותר. שמנו את טובת הילד שלנו לפנינו. וגם – לא היה לנו על מה לריב. אף אחד מאיתנו לא עשיר, לא בגדנו האחד בשניה. לא רבנו לפני וגם לא תוך כדי. פשוט הבנו שאנחנו לא אוהבים יותר בתור בני זוג, אבל יש יהלי והכל צריך להיות מכוון לזה."

ובאמת אין שום משקעים?

"יש את הקטע הקשה כל חודש של המזונות. אתה כל הזמן חושב למה אני צריך לשלם את הסכום הזה ומתבאס. אבל היה לי חשוב שכרמית תהיה רגועה ושליהלי יהיה בסדר. ובסופו של דבר – זה עושה נורא טוב לדעת שאתה יכול לסמוך על הצד השני במליון אחוז. לא יכולתי לבקש אמא טובה יותר לילד שלי מאשר כרמית, היא מדהימה בכל דרך. ברגע שאתה מעריך את הצד השני ויודע עד כמה הוא עושה אז כמעט ואין ריבים.

היום אני ובעלה של כרמית חברים טובים. אנחנו משפחה גדולה והחיים שלנו שזורים אחד בשני. אנחנו הולכים להופעות ביחד, עושים ארוחות משפחתיות ביחד וכשאני מגיע לבקר את יהלי אני משחק עם הבת הקטנה של כרמית. היא אפילו ניסתה לסדר לי מישהי פעם."

אצל א', שהתגרשה לאחרונה, הסיפור דיי דומה. "המשפחה שלי מאוד קטנה והמשפחה שלו גדולה יותר. היחסים שלי עם המשפחה שלו נשארו מצויינים ולעיתים קרובות אנחנו אוכלים ארוחות משותפות וחוגגים חגים ביחד.

בנוסף, אנחנו גרים בסמיכות. אני בת בית אצלו והוא בן בית אצלי. אנחנו פותחים את הלב ומנהלים שיחות עמוקות ואינטימיות על החיים שלנו כ"פנויים", על העבודה ועל החיים בכלל."

בעולם של סיפורי אימה מעולם הגירושים, איך את מסבירה את זה?

"לדעתי הספקנו להתגרש לפני שהמצב ממש החמיר. לא הגענו למצב של שנאה. למרות כל חילוקי הדעות תמיד כיבדנו זה את זה לא פגענו במכוון אחד בשניה והיינו כנים. הודינו בפני עצמנו שלא טוב לנו ביחד. ניסינו "להחיות את הגופה" אבל הבנו שמה שמת לא יכול לקום לתחייה. קיבלנו החלטה אחראית מתוך שאיפה לא לגרום נזק לילדים ולעצמנו. הבנו ש'ביחד' אי אפשר אז רצינו שה'לבד' יהיה טוב. אף אחד מאיתנו לא רצה לעשות רע לאחר. פשוט הבנו שאין דרך אחרת."

אז איך ניהלתם את זה?

"לאורך כל הדרך כיבדנו זה את זו ולא היו חיכוכים או חילוקי דעות שאינם ניתנים לגישור. הבנו שמלחמות לא עושות טוב לאף אחד, לא למבוגרים ובטח לא לילדים.

הלכנו לעורכת דין שתנסח לנו הסכם. הגענו אליה מוכנים - ישבנו לפני כן ביחד והחלטנו כיצד לחלק את הרכוש, הסדרי הראייה של הילדים וכל הפרטים הטכניים האחרים. לי היה קשה יותר מכיוון שהמשכורת שלי די עלובה ומאוד חששתי מהעניין הכלכלי. אבל לכל אורך הדרך האקס שלי תמך בי ואמר לי שהוא תמיד יהיה האבא של הילדים שלנו ואין לי מה לחשוש. הוא יהיה שם בשבילי ובשבילם במידת הצורך. בכל התהליך היו ויתורים מצד שנינו, היה לנו ברור שיש ילדים באמצע ואנחנו לא רוצים שהם יפגעו בגללנו. הבנו שמלחמות לא יובילו אותנו לשום פתרון. כל מה שרצינו הוא לסיים את זה בצורה בוגרת, נאותה ובלי יותר מידי ריקושטים.

בשורה התחתונה - ישבנו ודיברנו. החלטנו ביחד מה אני לוקחת ומה הוא לוקח. לקחנו עורכת דין אחת לשנינו, כך חסכנו גם בהוצאות וגם לא הייתה מלחמה בין עורכי הדין. עורכת הדין ניסחה עבורנו את ההסכם וגישרה על הפערים שהיו בינינו. בנוסף, היא עזרה לנו להבין עניינים טכניים שלא הכרנו או שלא היינו מודעים אליהם.

בתהליך עצמו שנינו ויתרנו. שנינו התפשרנו. ידענו שמלחמה תעכיר את האווירה ותיפגע בילדים. המטרה שלנו הייתה לשמר את השגרה ככל הניתן, לא לטלטל את הסירה יותר מידי. לא לפגוע, לא בילדים ולא בעצמנו. בנוסף, שנינו ידענו מתי לשחרר אחד את השנייה. לא חיכינו שיהיה דיזסטר. כשראינו שאנחנו כבר לא גורמים אושר לאחר הבנו שהגיע הזמן להיפרד. וגם - אני לא בטוחה שבשעת כעס אנשים יכולים לחשוב בצלילות. אנחנו לא כעסנו. אולי זה הסוד."

תגיות