כבר מזמן אני רוצה לכתוב משהו על פורמט הראליטי "לרדת בגדול". מחר הגמר הגדול, בלי ציפי שביט, וזו הזדמנות מצויינת להתיישב ולהרהר בנושא. אני מודה שלא הצלחתי  ולא רציתי , לראות את  כל התוכניות. לא עקבתי אחרי כל שקילה ולא התרגשתי מהזוג החרדי או מההדחות.  מצד שני כל תוכנית שראיתי הצליחה לגרום לי לא לאהוב ולא להזדהות.


 


 


 


תקופות ארוכות בחיי הבוגרים, אני מבטיחה לעצמי לא להיות שיפוטית. לכל אחד יש את המחשבות שלו , הרצונות שלו או את היכולות שלו. "אין אמא רעה" אני מדקלמת כמנטרה את המשפט שלמדתי בכל הקורסים הנכונים. אני עומדת ביכולת שלי לא לשפוט  תקופות ארוכות. בפגישות שלי עם הורים, שלעיתים טועים, ביעוץ שלי בפורום . אני עוצרת את עצמי מלשפוט הורים על מעשיהם. למדתי שלשפוט את מי שעומד מולך לא עוזר לו להתקדם או לצמוח.


אבל מפעם לפעם, אני מדליקה טלויזיה ומבעד לתוכניות הראליטי, מבצבצת לי האמא שלא ארצה להיות לעולם. אומרים שהטלויזה ובעיקר תוכניות הראליטי, הם המראה שלנו. מראה לכל הכיעור או היופי. אני מעדיפה לראות את התוכניות האלה כתמרורי אזהרה. הם מצליחים להאיר לי את כל מה שאני לא ארצה להיות.


כשמרינה מקפצת בביקיני ומכונה התחת של המדינה , זו זכותה. כשאמא לילדים, ולא משנה הגילאים שלהם, מחליטה להחשף, מבלי לחשוב על ההשלכות על ילדיה, כשברקע הלא אסטטי, של שקילה בחזיה, עומדים משפטים כמו- אני חייבת את זה לילדים שלי. מצטערת- עלי זה לא עובד.


למי שפספס. לרדת בגדול העונה החדשה הביאה למסכנו זוגות מתחרים. אחת המתחרות היא אמא לתינוק בן שנה וקצת ולבן 6. שניהם נשארו בבית עם אבא, למען מטרה נעלה- דיאטה. כדי לא לקפח את הגברים- יש שם בהחלט גם אבות לילדים קטנים. שוב גם הם עושים את זה, לטענתם, לא לשם האגו או המראה, אלא רק בשביל הילדים.


דיאטה זו מטרה מצויינת. דיאטה לאנשים עם משקל חריג זו מטרה מצויינת עוד יותר. ועדין לצפות באמא שהמטרה, לרדת בגדול, מקדשת את השארת שני ילדיה הקטנים בבבית והעלמות אמיתית שלה מחייהם , נשמעת לי, כאמא וכיועצת להורים, יותר מדי.


 


באחד הפרקים , אחרי הבכי והדמעות , הקושי והתסכול, זכתה האמא המסורה  בביקור קצר הביתה. ההתרגשות והדמעות החניקו את המסך ואת ציפי שביט. "תשנו טוב" היא אמרה בעינים נוצצות, "כי מחר היום הגדול" . היום הגדול הוא ביקור קצר בבית, שהפוקוס אצל האמא הוא הגעגוע העמוק של ילדיה. שלא תבינו לא נכון. אני לרגע לא מפקפקת בדמעות ובקושי, מצד שני כשהמשפטים היחדים שיצאו לה מהפה הדגישו את הקושי שהיא עוברת ואת הגעגוע שלה, קצת קשה לא לחשוב מה הילדים עוברים. הכי מקסים ומרגש זה לראות אמא שלא ראתה את הילדים שלה חודש, מגיעה הבית ומטיפה על אכילה נכונה.


אז אולי באמת עדיפה אמא כוסית , שיכולה ללכת לבריכה עם ביקיני. אולי בריאותית עדיפה אמא רזה, בלי משקל עודף שפוגע ביכולת שלה להתרוצץ בגן משחקים. אבל בעיני עדיפה קודם כל אמא. כזאת שנמצאת עם הילדים שלה , גם אם לא שלפו אותה מקטלוג אופנה.


 


אגב עוד לא דיברתי על הרעיון שהכל מהיר . בחיים, כמו שהכסף לא גדל על העצים , שום דבר לא קורה בקלות. שינויים הם תהליך ארוך ומיגע. הכל מצטלם יפה בתוכניות הראליטי. הכל מהיר והתוצאה זוהרת. בחיים האמיתים, אלה שלא מצטלמים מול שום קאוצר או מאמן אישי,  הרבה יותר מיגע לעשות שינוי והעבודה קשה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

תגיות