כמו שהגוף יודע איך מרגיש יום ראשון או יום חמישי (ליום שלישי אין תחושה), כמו שהוא יודע לנחש את השעה בה צריך לאסוף את הילדים מהגן אפילו אם אני תחת הרדמה כללית. העצב מתחיל להתגנב תמיד באותה תקופה במשך שנים, מין מצב רוח שכזה שנע בין עצבנות והתפרצויות זעם לכדי שקט מדוכדך שאין לו תירוץ אמיתי.
כל פעם בעונה הזו מין טיימר פנימי מעלה מתוכי את העצב על המתים ומזכיר לתת המודע שלי את החודש העצוב שלי. זאת מנת חלקם של האנשים שקוברים אהובים, ממשיכים לחיות עם פצע פעור ומפסיקים להיבהל בכל פעם שמביטים במראה ורואים את הבבואה התקינה משתקפת נורמאלית מתמיד. מביטה לעצב בעיניים במין חיוך שבור מבקשת להגיע להסדר בו אשלם פחות דמעות השנה.
כבכיינית לשעבר, מרגישה שניצלתי כבר את רוב מלאי הדמעות שמוקצות לאדם פר חיים. נגמלתי מההרגל הזה כשהבנתי שלי אין הקלה לאחר בכי, שזה לא עוזר לאף אחד, שאם אני מאפשרת דמעה אחת קשה לי לעצור את חברותיה, כשהבנתי שאשלם במיגרנה איומה על כל דמעה שהתגנבה ? גם אם היא נוצרה בצדק תוך צפייה בסצנה מרגשת בסרט איכותי.
ככל שנכנסת יותר עמוק לעונת התותים מבינה שזוהי תזכורת עבורי להתכונן. להכין את עצמי לעצב. חייכנית כפייתית ואופטימית חסרת תקנה אני מתקשה לעכל את תחושת ההמתנה הזו להתכנסות שמטרתה להזכיר את המתים והם בכלל חיים בתוכי במין סרט תקוע שקופץ מסצנה לסצנה כמו תקליט שרוט בכמה מקומות. הם מחייכים, צוחקים, שרים, אומרים לי משהו סתמי, מבשלים משהו טעים ונעלמים לי.
הגוף זוכר אבל ואובדן, זוכר פרטים כאלה שוכח אחרים. שלי זוכר אובדן כפול. האם זה אומר שאני חסינה או חלשה יותר עכשיו, יודעת איך להתמודד או מתפרקת ברגע?
נאבקת בבכי, עוצרת אותו. אוספת חזרה את הדמעות אל העיניים ומסרבת להיכנע לעצב, לפחד מחוסר האונים ולחרדה המתגנבת.
נעה בין תחושת שליטה בחיי לבין תסכול עמוק של חוסר אונים מול תופעות טבע אימתניות, מול החרדה המובנת המתלווה לתפקיד האמא והחשש הקבוע מקטיעת השגרה המרכיבה את חיי המאושרים.
מביטה אל מחר בהחלטה שיהיה עוד יום מעולה, עוד אושר, עוד חיים. מבינה שברגע המגדל עלול להתמוטט על ראשי ולאלץ אותי להתחיל מחדש, פצועה וכואבת.
מתחמקת מהמחשבות על המתים שלי, על האובדן של אחרים, של זרים ומהרצון לזעוק משהו.
ברגעים הקשים מחבקת את הילדים ומקבלת מנה גדושה של חיים שאינם מהולים בעצב של אובדן, נקיים תמימים המחזיקים מאגרים של אושר לא פצוע ומחלקים אותו לכל דורש.
כמו שהגוף יודע איך מרגיש יום ראשון או יום חמישי (ליום שלישי אין תחושה), כמו שהוא יודע לנחש את השעה בה צריך לאסוף את הילדים מהגן אפילו אם אני תחת הרדמה כללית. העצב מתחיל להתגנב תמיד באותה תקופה במשך שנים, מין מצב רוח שכזה שנע בין עצבנות והתפרצויות זעם לכדי שקט מדוכדך שאין לו תירוץ אמיתי. כל פעם בעונה הזו מין טיימר פנימי מעלה מתוכי את העצב על המתים ומזכיר לתת המודע שלי את החודש העצוב שלי. זאת מנת חלקם של האנשים שקוברים אהובים, ממשיכים לחיות עם פצע פעור ומפסיקים להיבהל בכל פעם שמביטים במראה ורואים את הבבואה התקינה משתקפת נורמאלית מתמיד. מביטה לעצב בעיניים במין חיוך שבור מבקשת להגיע להסדר בו אשלם פחות דמעות השנה.
כבכיינית לשעבר, מרגישה שניצלתי כבר את רוב מלאי הדמעות שמוקצות לאדם פר חיים. נגמלתי מההרגל הזה כשהבנתי שלי אין הקלה לאחר בכי, שזה לא עוזר לאף אחד, שאם אני מאפשרת דמעה אחת קשה לי לעצור את חברותיה, כשהבנתי שאשלם במיגרנה איומה על כל דמעה שהתגנבה ? גם אם היא נוצרה בצדק תוך צפייה בסצנה מרגשת בסרט איכותי.
ככל שנכנסת יותר עמוק לעונת התותים מבינה שזוהי תזכורת עבורי להתכונן. להכין את עצמי לעצב. חייכנית כפייתית ואופטימית חסרת תקנה אני מתקשה לעכל את תחושת ההמתנה הזו להתכנסות שמטרתה להזכיר את המתים והם בכלל חיים בתוכי במין סרט תקוע שקופץ מסצנה לסצנה כמו תקליט שרוט בכמה מקומות. הם מחייכים, צוחקים, שרים, אומרים לי משהו סתמי, מבשלים משהו טעים ונעלמים לי.
הגוף זוכר אבל ואובדן, זוכר פרטים כאלה שוכח אחרים. שלי זוכר אובדן כפול. האם זה אומר שאני חסינה או חלשה יותר עכשיו, יודעת איך להתמודד או מתפרקת ברגע?
נאבקת בבכי, עוצרת אותו. אוספת חזרה את הדמעות אל העיניים ומסרבת להיכנע לעצב, לפחד מחוסר האונים ולחרדה המתגנבת.
נעה בין תחושת שליטה בחיי לבין תסכול עמוק של חוסר אונים מול תופעות טבע אימתניות, מול החרדה המובנת המתלווה לתפקיד האמא והחשש הקבוע מקטיעת השגרה המרכיבה את חיי המאושרים.
מביטה אל מחר בהחלטה שיהיה עוד יום מעולה, עוד אושר, עוד חיים. מבינה שברגע המגדל עלול להתמוטט על ראשי ולאלץ אותי להתחיל מחדש, פצועה וכואבת.
מתחמקת מהמחשבות על המתים שלי, על האובדן של אחרים, של זרים ומהרצון לזעוק משהו.
ברגעים הקשים מחבקת את הילדים ומקבלת מנה גדושה של חיים שאינם מהולים בעצב של אובדן, נקיים תמימים המחזיקים מאגרים של אושר לא פצוע ומחלקים אותו לכל דורש.כמו שהגוף יודע איך מרגיש יום ראשון או יום חמישי (ליום שלישי אין תחושה), כמו שהוא יודע לנחש את השעה בה צריך לאסוף את הילדים מהגן אפילו אם אני תחת הרדמה כללית. העצב מתחיל להתגנב תמיד באותה תקופה במשך שנים, מין מצב רוח שכזה שנע בין עצבנות והתפרצויות זעם לכדי שקט מדוכדך שאין לו תירוץ אמיתי. כל פעם בעונה הזו מין טיימר פנימי מעלה מתוכי את העצב על המתים ומזכיר לתת המודע שלי את החודש העצוב שלי.
זאת מנת חלקם של האנשים שקוברים אהובים, ממשיכים לחיות עם פצע פעור ומפסיקים להיבהל בכל פעם שמביטים במראה ורואים את הבבואה התקינה משתקפת נורמאלית מתמיד. מביטה לעצב בעיניים במין חיוך שבור מבקשת להגיע להסדר בו אשלם פחות דמעות השנה.
כבכיינית לשעבר, מרגישה שניצלתי כבר את רוב מלאי הדמעות שמוקצות לאדם פר חיים. נגמלתי מההרגל הזה כשהבנתי שלי אין הקלה לאחר בכי, שזה לא עוזר לאף אחד, שאם אני מאפשרת דמעה אחת קשה לי לעצור את חברותיה, כשהבנתי שאשלם במיגרנה איומה על כל דמעה שהתגנבה ? גם אם היא נוצרה בצדק תוך צפייה בסצנה מרגשת בסרט איכותי.
ככל שנכנסת יותר עמוק לעונת התותים מבינה שזוהי תזכורת עבורי להתכונן. להכין את עצמי לעצב. חייכנית כפייתית ואופטימית חסרת תקנה אני מתקשה לעכל את תחושת ההמתנה הזו להתכנסות שמטרתה להזכיר את המתים והם בכלל חיים בתוכי במין סרט תקוע שקופץ מסצנה לסצנה כמו תקליט שרוט בכמה מקומות. הם מחייכים, צוחקים, שרים, אומרים לי משהו סתמי, מבשלים משהו טעים ונעלמים לי.
הגוף זוכר אבל ואובדן, זוכר פרטים כאלה שוכח אחרים. שלי תרגל אובדן כפול. האם זה אומר שאני חסינה או חלשה יותר עכשיו, יודעת איך להתמודד או מתפרקת ברגע?
נאבקת בבכי, עוצרת אותו. אוספת חזרה את הדמעות אל העיניים ומסרבת להיכנע לעצב, לפחד מחוסר האונים ולחרדה המתגנבת.
נעה בין תחושת שליטה בחיי לבין תסכול עמוק של חוסר אונים מול תופעות טבע אימתניות, מול החרדה המובנת המתלווה לתפקיד האמא והחשש הקבוע מקטיעת השגרה המרכיבה את חיי המאושרים.
מביטה אל מחר בהחלטה שיהיה עוד יום מעולה, עוד אושר, עוד חיים. מבינה שברגע המגדל עלול להתמוטט על ראשי ולאלץ אותי להתחיל מחדש, פצועה וכואבת.
מתחמקת מהמחשבות על המתים שלי, על האובדן של אחרים, של זרים ומהרצון לזעוק משהו.
ברגעים הקשים מחבקת את הילדים ומקבלת מנה גדושה של חיים שאינם מהולים בעצב של אובדן, נקיים תמימים המחזיקים מאגרים של אושר לא פצוע ומחלקים אותו לכל דורש.כמו שהגוף יודע איך מרגיש יום ראשון או יום חמישי (ליום שלישי אין תחושה), כמו שהוא יודע לנחש את השעה בה צריך לאסוף את הילדים מהגן אפילו אם אני תחת הרדמה כללית. העצב מתחיל להתגנב תמיד באותה תקופה במשך שנים, מין מצב רוח שכזה שנע בין עצבנות והתפרצויות זעם לכדי שקט מדוכדך שאין לו תירוץ אמיתי. כל פעם בעונה הזו מין טיימר פנימי מעלה מתוכי את העצב על המתים ומזכיר לתת המודע שלי את החודש העצוב שלי.
זאת מנת חלקם של האנשים שקוברים אהובים, ממשיכים לחיות עם פצע פעור ומפסיקים להיבהל בכל פעם שמביטים במראה ורואים את הבבואה התקינה משתקפת נורמאלית מתמיד. מביטה לעצב בעיניים במין חיוך שבור מבקשת להגיע להסדר בו אשלם פחות דמעות השנה.
כבכיינית לשעבר, מרגישה שניצלתי כבר את רוב מלאי הדמעות שמוקצות לאדם פר חיים. נגמלתי מההרגל הזה כשהבנתי שלי אין הקלה לאחר בכי, שזה לא עוזר לאף אחד, שאם אני מאפשרת דמעה אחת קשה לי לעצור את חברותיה, כשהבנתי שאשלם במיגרנה איומה על כל דמעה שהתגנבה ? גם אם היא נוצרה בצדק תוך צפייה בסצנה מרגשת בסרט איכותי.
ככל שנכנסת יותר עמוק לעונת התותים מבינה שזוהי תזכורת עבורי להתכונן. להכין את עצמי לעצב. חייכנית כפייתית ואופטימית חסרת תקנה אני מתקשה לעכל את תחושת ההמתנה הזו להתכנסות שמטרתה להזכיר את המתים והם בכלל חיים בתוכי במין סרט תקוע שקופץ מסצנה לסצנה כמו תקליט שרוט בכמה מקומות. הם מחייכים, צוחקים, שרים, אומרים לי משהו סתמי, מבשלים משהו טעים ונעלמים לי.
הגוף זוכר אבל ואובדן, זוכר פרטים כאלה שוכח אחרים. שלי תרגל אובדן כפול. האם זה אומר שאני חסינה או חלשה יותר עכשיו, יודעת איך להתמודד או מתפרקת ברגע?
נאבקת בבכי, עוצרת אותו. אוספת חזרה את הדמעות אל העיניים ומסרבת להיכנע לעצב, לפחד מחוסר האונים ולחרדה המתגנבת.
נעה בין תחושת שליטה בחיי לבין תסכול עמוק של חוסר אונים מול תופעות טבע אימתניות, מול החרדה המובנת המתלווה לתפקיד האמא והחשש הקבוע מקטיעת השגרה המרכיבה את חיי המאושרים.
מביטה אל מחר בהחלטה שיהיה עוד יום מעולה, עוד אושר, עוד חיים. מבינה שברגע המגדל עלול להתמוטט על ראשי ולאלץ אותי להתחיל מחדש, פצועה וכואבת.
מתחמקת מהמחשבות על המתים שלי, על האובדן של אחרים, של זרים ומהרצון לזעוק משהו.
ברגעים הקשים מחבקת את הילדים ומקבלת מנה גדושה של חיים שאינם מהולים בעצב של אובדן, נקיים תמימים המחזיקים מאגרים של אושר לא פצוע ומחלקים אותו לכל דורש.כמו שהגוף יודע איך מרגיש יום ראשון או יום חמישי (ליום שלישי אין תחושה), כמו שהוא יודע לנחש את השעה בה צריך לאסוף את הילדים מהגן אפילו אם אני תחת הרדמה כללית. העצב מתחיל להתגנב תמיד באותה תקופה במשך שנים, מין מצב רוח שכזה שנע בין עצבנות והתפרצויות זעם לכדי שקט מדוכדך שאין לו תירוץ אמיתי. כל פעם בעונה הזו מין טיימר פנימי מעלה מתוכי את העצב על המתים ומזכיר לתת המודע שלי את החודש העצוב שלי.
זאת מנת חלקם של האנשים שקוברים אהובים, ממשיכים לחיות עם פצע פעור ומפסיקים להיבהל בכל פעם שמביטים במראה ורואים את הבבואה התקינה משתקפת נורמאלית מתמיד. מביטה לעצב בעיניים במין חיוך שבור מבקשת להגיע להסדר בו אשלם פחות דמעות השנה.
כבכיינית לשעבר, מרגישה שניצלתי כבר את רוב מלאי הדמעות שמוקצות לאדם פר חיים. נגמלתי מההרגל הזה כשהבנתי שלי אין הקלה לאחר בכי, שזה לא עוזר לאף אחד, שאם אני מאפשרת דמעה אחת קשה לי לעצור את חברותיה, כשהבנתי שאשלם במיגרנה איומה על כל דמעה שהתגנבה ? גם אם היא נוצרה בצדק תוך צפייה בסצנה מרגשת בסרט איכותי.
ככל שנכנסת יותר עמוק לעונת התותים מבינה שזוהי תזכורת עבורי להתכונן. להכין את עצמי לעצב. חייכנית כפייתית ואופטימית חסרת תקנה אני מתקשה לעכל את תחושת ההמתנה הזו להתכנסות שמטרתה להזכיר את המתים והם בכלל חיים בתוכי במין סרט תקוע שקופץ מסצנה לסצנה כמו תקליט שרוט בכמה מקומות. הם מחייכים, צוחקים, שרים, אומרים לי משהו סתמי, מבשלים משהו טעים ונעלמים לי.
הגוף זוכר אבל ואובדן, זוכר פרטים כאלה שוכח אחרים. שלי תרגל אובדן כפול. האם זה אומר שאני חסינה או חלשה יותר עכשיו, יודעת איך להתמודד או מתפרקת ברגע?
נאבקת בבכי, עוצרת אותו. אוספת חזרה את הדמעות אל העיניים ומסרבת להיכנע לעצב, לפחד מחוסר האונים ולחרדה המתגנבת.
נעה בין תחושת שליטה בחיי לבין תסכול עמוק של חוסר אונים מול תופעות טבע אימתניות, מול החרדה המובנת המתלווה לתפקיד האמא והחשש הקבוע מקטיעת השגרה המרכיבה את חיי המאושרים.
מביטה אל מחר בהחלטה שיהיה עוד יום מעולה, עוד אושר, עוד חיים. מבינה שברגע המגדל עלול להתמוטט על ראשי ולאלץ אותי להתחיל מחדש, פצועה וכואבת.
מתחמקת מהמחשבות על המתים שלי, על האובדן של אחרים, של זרים ומהרצון לזעוק משהו.
ברגעים הקשים מחבקת את הילדים ומקבלת מנה גדושה של חיים שאינם מהולים בעצב של אובדן, נקיים תמימים המחזיקים מאגרים של אושר לא פצוע ומחלקים אותו לכל דורש.
זאת מנת חלקם של האנשים שקוברים אהובים, ממשיכים לחיות עם פצע פעור ומפסיקים להיבהל בכל פעם שמביטים במראה ורואים את הבבואה התקינה משתקפת נורמאלית מתמיד. מביטה לעצב בעיניים במין חיוך שבור מבקשת להגיע להסדר בו אשלם פחות דמעות השנה.
כבכיינית לשעבר, מרגישה שניצלתי כבר את רוב מלאי הדמעות שמוקצות לאדם פר חיים. נגמלתי מההרגל הזה כשהבנתי שלי אין הקלה לאחר בכי, שזה לא עוזר לאף אחד, שאם אני מאפשרת דמעה אחת קשה לי לעצור את חברותיה, כשהבנתי שאשלם במיגרנה איומה על כל דמעה שהתגנבה ? גם אם היא נוצרה בצדק תוך צפייה בסצנה מרגשת בסרט איכותי.
ככל שנכנסת יותר עמוק לעונת התותים מבינה שזוהי תזכורת עבורי להתכונן. להכין את עצמי לעצב. חייכנית כפייתית ואופטימית חסרת תקנה אני מתקשה לעכל את תחושת ההמתנה הזו להתכנסות שמטרתה להזכיר את המתים והם בכלל חיים בתוכי במין סרט תקוע שקופץ מסצנה לסצנה כמו תקליט שרוט בכמה מקומות. הם מחייכים, צוחקים, שרים, אומרים לי משהו סתמי, מבשלים משהו טעים ונעלמים לי.
הגוף זוכר אבל ואובדן, זוכר פרטים כאלה שוכח אחרים. שלי תרגל אובדן כפול. האם זה אומר שאני חסינה או חלשה יותר עכשיו, יודעת איך להתמודד או מתפרקת ברגע?
נאבקת בבכי, עוצרת אותו. אוספת חזרה את הדמעות אל העיניים ומסרבת להיכנע לעצב, לפחד מחוסר האונים ולחרדה המתגנבת.
נעה בין תחושת שליטה בחיי לבין תסכול עמוק של חוסר אונים מול תופעות טבע אימתניות, מול החרדה המובנת המתלווה לתפקיד האמא והחשש הקבוע מקטיעת השגרה המרכיבה את חיי המאושרים.
מביטה אל מחר בהחלטה שיהיה עוד יום מעולה, עוד אושר, עוד חיים. מבינה שברגע המגדל עלול להתמוטט על ראשי ולאלץ אותי להתחיל מחדש, פצועה וכואבת.
מתחמקת מהמחשבות על המתים שלי, על האובדן של אחרים, של זרים ומהרצון לזעוק משהו.
ברגעים הקשים מחבקת את הילדים ומקבלת מנה גדושה של חיים שאינם מהולים בעצב של אובדן, נקיים תמימים המחזיקים מאגרים של אושר לא פצוע ומחלקים אותו לכל דורש.כמו שהגוף יודע איך מרגיש יום ראשון או יום חמישי (ליום שלישי אין תחושה), כמו שהוא יודע לנחש את השעה בה צריך לאסוף את הילדים מהגן אפילו אם אני תחת הרדמה כללית. העצב מתחיל להתגנב תמיד באותה תקופה במשך שנים, מין מצב רוח שכזה שנע בין עצבנות והתפרצויות זעם לכדי שקט מדוכדך שאין לו תירוץ אמיתי. כל פעם בעונה הזו מין טיימר פנימי מעלה מתוכי את העצב על המתים ומזכיר לתת המודע שלי את החודש העצוב שלי.
זאת מנת חלקם של האנשים שקוברים אהובים, ממשיכים לחיות עם פצע פעור ומפסיקים להיבהל בכל פעם שמביטים במראה ורואים את הבבואה התקינה משתקפת נורמאלית מתמיד. מביטה לעצב בעיניים במין חיוך שבור מבקשת להגיע להסדר בו אשלם פחות דמעות השנה.
כבכיינית לשעבר, מרגישה שניצלתי כבר את רוב מלאי הדמעות שמוקצות לאדם פר חיים. נגמלתי מההרגל הזה כשהבנתי שלי אין הקלה לאחר בכי, שזה לא עוזר לאף אחד, שאם אני מאפשרת דמעה אחת קשה לי לעצור את חברותיה, כשהבנתי שאשלם במיגרנה איומה על כל דמעה שהתגנבה ? גם אם היא נוצרה בצדק תוך צפייה בסצנה מרגשת בסרט איכותי.
ככל שנכנסת יותר עמוק לעונת התותים מבינה שזוהי תזכורת עבורי להתכונן. להכין את עצמי לעצב. חייכנית כפייתית ואופטימית חסרת תקנה אני מתקשה לעכל את תחושת ההמתנה הזו להתכנסות שמטרתה להזכיר את המתים והם בכלל חיים בתוכי במין סרט תקוע שקופץ מסצנה לסצנה כמו תקליט שרוט בכמה מקומות. הם מחייכים, צוחקים, שרים, אומרים לי משהו סתמי, מבשלים משהו טעים ונעלמים לי.
הגוף זוכר אבל ואובדן, זוכר פרטים כאלה שוכח אחרים. שלי תרגל אובדן כפול. האם זה אומר שאני חסינה או חלשה יותר עכשיו, יודעת איך להתמודד או מתפרקת ברגע?
נאבקת בבכי, עוצרת אותו. אוספת חזרה את הדמעות אל העיניים ומסרבת להיכנע לעצב, לפחד מחוסר האונים ולחרדה המתגנבת.
נעה בין תחושת שליטה בחיי לבין תסכול עמוק של חוסר אונים מול תופעות טבע אימתניות, מול החרדה המובנת המתלווה לתפקיד האמא והחשש הקבוע מקטיעת השגרה המרכיבה את חיי המאושרים.
מביטה אל מחר בהחלטה שיהיה עוד יום מעולה, עוד אושר, עוד חיים. מבינה שברגע המגדל עלול להתמוטט על ראשי ולאלץ אותי להתחיל מחדש, פצועה וכואבת.
מתחמקת מהמחשבות על המתים שלי, על האובדן של אחרים, של זרים ומהרצון לזעוק משהו.
ברגעים הקשים מחבקת את הילדים ומקבלת מנה גדושה של חיים שאינם מהולים בעצב של אובדן, נקיים תמימים המחזיקים מאגרים של אושר לא פצוע ומחלקים אותו לכל דורש.
React to WordPress