אני מאשימה את הצרפתים ברצח רוז פיזם.

במקום את ממשלת ישראל הייתי תובעת את ממשלת צרפת, אותה ממשלה שמסרה את הילדה לאמא שנטשה אותה בגיל 14 חודשים ולא ראתה אותה 3 שנים. כתב האישום שלי נגד ממשלת צרפת מתחיל עוד לפני המסירה של רוז לאמה, כאשר לקחו ילדה בריאה ואשפזו אותה בבית החולים ואחר כך העבירו אותה לבתי יתומים, תוך סירוב להעביר את הילדה לסבתות, שביקשו לקבל אותה. אני מאשימה את ממשלת צרפת, שלמרות כל המכתבים שכתבה הסבתא איזבל, בהם טענה שמארי שרלוט לא ראויה להיות אמא, בכל זאת נמסרה הילדה לאמה הביולוגית.

 

הסבתא איזבל ביקשה מהשופט שיעביר את מארי בדיקת מסוגלות הורית אבל רוז נמסרה לאמה מארי לפני שתוצאות הבדיקה הגיעו.

ממשלת צרפת קיבלה את תוצאות הבדיקה כשהילדה כבר הייתה בישראל והתוצאות הראו שמארי לא עברה את המבחן ולא מסוגלת להיות אמא. הנושא לא דווח לשלטונות ישראל, או לרווחה. אף אחד לא הזהיר את הגופים בארץ שהאישה הזאת מסוכנת  לילדה.

 

אני לא בטוחה שלא תכננו לרצוח אותה קודם לכן.

בכלל, מארי לא אהבה את הילדה, היא לא רצתה אותה. בשלושה חודשים מתוך חמשת החודשים שהילדה הייתה בארץ, היא גרה אצל הסבתא. רוני רון ומארי פיזם ארגנו לעצמם ולשתי הבנות שלהן ויזה לארה"ב, אבל לרוז לא. הסבתא אהבה אותה וטיפלה בה, אבל אמא שלה לא רצתה בה בכלל.

איך הילדה הזאת הרגישה בארץ? מעבירים אותה למדינה זרה, לשפה זרה, איש אחד זקן שהוא סבא שלה מוצג כאילו הוא אבא שלה. בשדה התעופה לוקחים אותה במכונית ולשתי האחיות שלה, שהן בעצם הדודות שלה, יש כיסאות בטיחות ברכב ואילו לה אין. בבית לשתיהן יש מיטות מסודרות ואילו היא ישנה בשק שינה.

 

אני מאמינה שמרי שארלוט רצחה את רוז וביקשה מרוני רון להעלים ראיות.

באחד המפגשים ביניהם הוא אומר למרי שהוא ייקח את האחריות. הוא נותן הרגשה שהוא מרגיע אותה ולוקח אחריות על מה שהיא עשתה. רוני רון אהב את הילדה, ככה אני מרגישה, אבל מארי לא רצתה אותה. אני לא יכולה להוכיח, אבל תחושתי אומרת שהיא הרגה או חנקה את הילדה המסכנה הזאת והוא העלים ראיות, זרק אותה בתיק האדום הזה.

כל הקשר ביניהם, בין מארי שארלוט לבין רוני רון הוא קשר מאד אוהב. הם התחבקו בבית המשפט, באחת הפעמים שנפגשו. היא מספרת בחקירה איך התאהבה בו ממבט ראשון וכמה הוא חשוב לה. התחושה שלי היא שהוא מגונן עליה, הוא לקח את כל האחריות עליו כדי לשחרר אותה.

 

עוד בOnlife:

אחינועם ניני: "הרוצחים בתוכנו יותר מפחידים אותי מאלה שישוחררו בעסקת שליט"

נטשה מוזגביה: "הבנתי שאני לא צריכה להגיש חדשות"

עירית לינור: "אבות הם הורים פחות טובים מאמהות"

כששוחררה הידיעה לתקשורת ב 12 באוגוסט 2008, על ילדה נעדרת ועל החיפושים בנהר, ידעתי שאני צריכה להגיע למקום.

אני לא יכולה להסביר למה החלטתי להגיע לנהר, אבל במקביל הזעקתי כל צלם שהכרתי, שיגיע איתי ויצלם. בסופו של דבר היו איתי שלושה צוותי צילום שגייסתי. במקביל לצילומים יצרתי קשר עם דוברות משטרת ישראל וביקשתי לתעד את החקירה. לא קיבלתי אישור לתעד אבל בהמשך כבר היה שיתוף פעולה מלא ואפשרו לי לראיין ולשוחח עם כל חוקר שהשתתף בחקירה, ואת זה גם רואים בסרט.

בשלושת הימים הראשונים סימסתי לכל הגופים המשדרים וביקשתי סיוע להמשך. רציתי להגיע לצרפת ולהתחיל לתחקר את המשפחה ואת הרשויות בצרפת. "רשת" הרימה את הכפפה במהירות ועזרה לי בארגון ההפקה. לפני הנסיעה ארגנו את החומר ו"רשת" נתנה לי תחקירנים שבדקו את הנושא. לצרפת הגעתי כשהרגשתי שאני מסודרת מבחינת התחקיר. קבעתי שם פגישות עם הסבתות איזבל ובטי ועם השופט שמסר את הילדה. 

 

כולם שואלים אותי אם דיברתי עם זוג הרוצחים. 

אני לא מוכנה לתת מיקרופון או במה לרוצחים. אם הם היו רוצים למסור הודאה ברצח ולהסביר בדיוק מה קרה הייתי מוכנה לעשות את זה. רוצח תמיד יראה נחמד מול מצלמה, אני לא מוכנה ולא רוצה לשמוע אותם. בעיני לא צריך לתת להם מיקרופון כדי להכיר אותם. הדמויות שלהם יוצאות החוצה ומובנות לצופה, מהסרט. אני מצטערת שלא יכולתי לשדר את החקירה עצמה, אבל החוק בארץ מונע ממני. אני לא יודעת מה הסיבה לכך- אולי להגן על המשטרה ואולי, כמו שאמרו לי פעם, לא להפוך את חקירת המשטרה לעוד תכנית ריאליטי.

 

כל הילדים בעולם ראויים לבית חם ואוהב.

אני חושבת על הבנות של מארי שרלוט ורוני רון, שנמצאות בבית אומנה כבר 3 שנים. החוק בארץ מאפשר להיות בבית אומנה 5 שנים ואז מה יהיה איתן? הן תעבורנה לאומנה חדשה? מגיע להן את הכי טוב, בית אמיתי שיאהב אותן. לא היו מקרים בארץ, לפחות ממה שאני זוכרת, ששני ההורים רצחו ונמצאו אשמים. תמיד נשאר מישהו. זו אחריות שלנו כחברה לדרוש שהן תגענה לבית אוהב שיעניק להן חום. אל תשכחו שלכל ילד מגיע שיאהבו אותו ויש כל כך הרבה משפחות שירצו לגדל ילדים ולהעניק להם את הטוב ביותר.

לא קל לי להיכנס כל פעם לנושא כבד, זה דורש מאמץ אינטלקטואלי ונפשי. 

כל סרט דורש התמדה ועקביות. אני רוצה לעשות סרט קליל על משהו נחמד. הסרט על רוז פיזם עבר שלוש גרסאות שלמות. בגרסה הראשונה העליתי קטעי חקירות, בהמשך מארי פיזם סירבה שיראו אותה אז הוצאתי את החלקים הללו מהסרט, ואז גם רוני רון החליט שהוא לא מאשר. שיניתי את הסרט והוספתי את השחזורים. ראיתי את חקירות המשטרה ודיברתי עם החוקרים. כל שלב כזה, החל מהטיסה לצרפת ועד סיום הסרט, דרש מאמץ. הכנתי חולצות מודפסות עם תמונת הילדה רוז כדי לשבת איתם בבית המשפט. אפילו המחשבה מה להדפיס על החולצה דרשה ממני מחשבה והתלבטויות.

 

ילד איפה אתה? תתקשר אלי.

זה יהיה שם הסרט הבא שלי. לפני 30 שנה חשבתי לעשות סרט על צעירות שמוסרות ילדים לאימוץ. רציתי לדבר על הנושא. בארץ היו תורים ענקיים של הורים שמחכים לאימוץ ולא היו מספיק ילדים. הנושא עניין אותי אז נכנסתי למקום שבו נמסרו ילדים, בירושלים. ניגש אליי ילד בן 7 בערך ולקח אותי איתו ביד. נכנסתי איתו לחדר ועל המיטה היה אלבום תמונות ורוד. הוא הראה לי את האלבום ואמר: "הנה אני תינוק והנה אמא שלי"  ואז הוא פנה אלי וביקש: "אולי תיקחי אותי איתך?" שאלתי אותו למה והוא הסביר שאבא רצח את אמא.

ביקשתי את הילד אבל הם לא הסכימו וחזרתי הביתה בלי הילד. לפני זמן לא רב פרסמתי ב"ידיעות אחרונות" כתבה עם הסיפור הזה ומספר הטלפון שלי וקראתי לילד הזה ליצור איתי קשר. הרבה אנשים התקשרו אבל הוא לא. אני מתארת לעצמי שאעשה סרט על הנושא, זה משהו שמעבר לחשיבות הציבורית שלו הוא חשוב לי אישית. בעקבות הכתבה הגיעו אלי סיפורים מעניינים.

תעשיית הסרטים היא תעשייה שיש בה הרבה נשים.

בעצם כל התקשורת היא נשית ובמשרדי הפרסום עובדות נשים. הבעלים הם גברים והעובדות נשים. אני לא יודעת אם גברים יעשו סרטים פחות רגישים או יגעו בנושאים אחרים. אני מרגישה שיש לי חיבור לילדים ואני לא יכולה לעבור בשתיקה לדברים שנעשים להם. אני מרגישה שהנושאים האלו מניעים אותי, כשאני שומעת על רצח או למשל על האב שרצח את שלושת ילדיו אני רוצה לעשות משהו.

 

אני חושבת שיצרתי שינוי תפיסתי בעקבות הסרטים.

אני עוסקת בתחום שנים, עוד מכתיבה בעיתון "הארץ" ועריכה לערוץ 1. הסרטים שלי שינו תפיסה. אחרי הסרט "כלות מאוקראינה", שבו מוצגת "קניית" נשים על ידי בחורים רווקים, ורואים את התהליך ששני הצדדים עוברים, השתנה היחס לבחורות אוקראיניות. הן כבר לא נחשבות למשהו זול שניתן לקנות אותו וגם הגברים שהגיעו לקנות נשים נתפסו בעקבות הסרט שלי כגברים במצוקה.

 

שיניתי את הגישה התפיסתית של אנשים גם לגבי הבחורות שעובדות בזנות.

אני מאשימה את המשטר הרוסי שלא מגלה לנערות שיש אמצעי מניעה וכך בחורות, ילדות בנות 14, מגלות שהן בהריון. אני חושבת שגם ההתייחסות אליהן בעקבות הסרט השתנתה. 

 

הייתי רוצה לשתות קפה עם קלינט איסטווד.

הוא אדם מיוחד ועוסק בחומרים מעניינים. אותו הייתי שמחה לפגוש ולשתות איתו.

תגיות