כ-75 אלף ילדים בישראל חיים מחוץ לביתם, לאחר שהורחקו למוסדות. זהו שיא עולמי בהרחקת ילדים מבתיהם. בממוצע, כ-5,000 ילדים מורחקים כל שנה ממשפחותיהם. מספרם של הילדים המורחקים מבתיהם בישראל, גבוה בכפי 10 מהמקובל בעולם המערבי. האחראיות להרחקת הילדים ממשפחותיהם הן "ועדות ההחלטה", ולא בתי משפט

 

רוב הילדים המורחקים ממשפחותיהם, חיים בפנימיות. כיום פועלות בארץ יותר 400 פנימיות. עלות החזקת ילד בפנימייה מגיעה עד כ-100,000 שקל בשנה. קרוב ל-90% מההשקעה הציבורית הכוללת בילדים בסיכון בישראל, מוקצים לילדי המוסדות. ההשקעה הציבורית בהחזקתם של ילדי המוסדות בישראל, מגיעה לפחות לכ-5 מיליארד שקל מידי שנה.

 

בעיני, נגרמים עיוותים קשים ברמה הלאומית. הילדים, בנוסף להרחקתם ממשפחותיהם ומהקהילה, סובלים מתנאי חיים ירודים במוסדות. מאידך, ילדים נזקקים רבים, שנותרים בקהילה, אינם מקבלים סיוע הכרחי, משום שעיקר המשאבים הציבוריים, מוקצים לילדי המוסדות.

 

אני קוראת לחוקק לאלתר את "חוק ועדות ההחלטה", כדי להסדיר הנושא, או לבטלן לחלוטין. הוועדות הומצאו על ידי משרד הרווחה לפני עשרות שנים, אך הן פועלות ללא חוק. לאופן הפעולה של ועדות אלה אין דומה בשום מדינה בעולם. באופן רשמי הן ועדות רב-ארגוניות ורב-מקצועיות. אך בפועל משתתפים בועדות ההחלטה בעיקר נציגי משרד הרווחה.

 

ועדות ציבוריות כמו ועדת גילת וועדת רוטלוי, שבדקו את הנושא, קבעו באופן חד משמעי, כי יש הכרח לעגן את מעמד ועדות ההחלטה בחקיקה. במקביל, יש להפסיק את סבסוד הפנימיות כדי להביא לסגירתן. כשאלה ייסגרו, יידרשו פתרונות קהילתיים הולמים.

 

חוק הנוער הקיים, תקף משנות ה-60 והוא נותן סמכויות בלתי מוגבלות לפקידי סעד, שאינם ששים לוותר עליהן משום שהדבר מקנה להם כוח רב.      

זו מערכת משומנת היטב, המגלגלת סכומי עתק והמעוניינת להנציח את המצב הקיים, כי כל עוד קיימות פנימיות, לא ננקט שום צעד לטובת פתרונות קהילתיים.

 

ילדים החוסים בפנימיות נמסרים במקרים מסוימים למשפחות אומנה, אין חוק כזה וראוי שיהיה לאלתר, משום שלא כל משפחה ראויה להיות משפחה אומנת. חקיקת חוק כזה, כדי שיובהר מה מותר ומה אסור ומתי ניתן להעביר ילד ממשפחה אומנת לפנימייה ומתי ניתן להוציאו משם ולהחזירו להוריו.

 

80% מהילדים בסיכון בישראל מוצאים לפנימיות ולא למשפחות מורחבות או למשפחות אומנה. בעולם המצב בדיוק הפוך – 80% מהילדים בסיכון מוצאים למשפחה מורחבת.

 

בעבר העלו חברות כנסת הצעות חוק, שהגדירו סדרי עדיפויות בנושא הוצאת ילדים מהבית: העדפה ראשונה – משפחה מורחבת, העדפה שניה – משפחות אומנה ומפלט אחרון – פנימיות. חוק זה לא יצא עד היום אל הפועל, בשל התנגדות משרד הרווחה וגורמי רווחה אחרים, החרדים כי יישמטמידיהם מנגנון משומן היטב,המגלגל סכומי עתק.

טובת הילדים או טובת המערכת?

חשוב לי לציין כי ביטחונם של הילדים המוגדרים ''בסיכון'' כלל אינו מובטח במוסדות הסגורים והבלתי מבוקרים. על פי מחקרים וסטטיסטיקות אחרונות של המועצה לשלום הילד, ישנן הערכות כי הרחקת ילדים לפנימיות מדרדרת את מצבם הנפשי. רבים מהילדים והנוער חיים בחיי בידוד והשפלה בפנימיות, הילדים חשופים לפגיעות פיזיות, מיניות ונפשיות.

 

לפי הנתונים של המועצה לשלום הילד מתברר כי מצב הילדים בפנימיות במוסדות הרווחה הולך ומחמיר, אחוז הילדים הסובלים מדיכאון וחרדה עולה בשיעור גבוה משנה לשנה, כמו כן אחוז החניכים שמתנהגים בצורה אובדנית עולה מעל המשוער.

 

לילדי הפנימיות אין מנגנונים אפקטיביים להגשת תלונות. ולא קיים פיקוח ראוי על ההתנהלות בפנימיות, לכן התנאים ברוב הפנימיות מאפשרים אלימות והתעללות מינית. מכאן שבטחון הילדים המוגדרים ''בסיכון'' כלל אינו מובטח במוסדות הסגורים והבלתי מבוקרים. אין פה ''טובת הילד''  אלא טובת מערכת הרווחה.

תגיות