מאת: ליאת עיני

רוב הנשים שעוברות הטרדה מינית במקום עבודתן בוחרות לא להתלונן. הפחד הוא גורם משתק במרבית המקרים - פחד שהמטריד יפגע בהן, פחד מחשיפה במקום העבודה ופחד מפגיעה בשמן הטוב.

 

עוד ב-Onlife:

 

כשדורית (השם המלא שמור במערכת) התקבלה לעבוד כמזכירה במערכת גדולה של עיתון יומי היא שמחה על ההזדמנות. היא אהבה את עבודתה. לאחר תקופה קצרה אחד העובדים הבכירים בעיתון, שהיה מקושר מאד להנהלה ועבד איתה בצמוד, החל "להתקרב" אליה.

 

"זה התחיל מנגיעות על הכתף ועבר לנשיקה על הפה כל בוקר", מספרת דורית, שבאותה תקופה הייתה רווקה באמצע שנות ה-20 לחייה. הוא היה גבר בן 50, נשוי עם ילדים. "הוא גם העיר לי הערות על כך שאני מתלבשת זרוק ושאני צריכה להתלבש יותר נשי".

 

"איך זה שאת מגיעה עם מחשוף רק בימים שבהם אני לא נמצא"

כשהבכיר שלח ידיים דורית החליטה לשים סוף להתנהגות שהפכה כבר לבלתי נסבלת. היא נכנסה לחדרו של הבוס להתלונן אבל זכתה לתגובה מפתיעה: "לאחר שסיפרתי לו את הכל הוא השיב לי בגיחוך שרק בימים שבהם הוא לא נמצא אני מגיעה עם מחשוף. באותו רגע לא הגבתי, הייתי בהלם מהתגובה. רק היום אני מבינה שעברתי הטרדה נוספת. לא רציתי לאבד את מקום עבודתי, הרווחתי לא רע - אז שתקתי".

 

חצי שנה לאחר מכן, החליטה דורית בכל זאת לעזוב. היא הבינה שמדובר במטרידן סדרתי ולטענתה הסיבה העיקרית לכך שהיא לא התלוננה עליו במשטרה הייתה פחד.

 

"כל מקרה על הטרדה מינית שמתפרסם בכלי התקשורת מזכיר לי את המקרה הפרטי שלי. אני מודה שפחדתי שהוא יפגע בי או במשפחתי אם אתלונן וגם היום, אחרי שעברו כמה שנים ואני מודעת יותר לנושא, לא הייתי הולכת ומתלוננת עליו במשטרה.

 

הייתי פונה אולי לאחראית על הטרדות מיניות במקום העבודה, תפקיד שלא ידעתי שקיים בארגון. הבעיה היא שבחורה שמתלוננת הופכת באופן מיידי להיות מניפולטיבית ושקרנית בעיני הסביבה. אני רוצה לעודד נשים להתלונן אך מבינה מה המחיר הכבד של הגשת תלונה. השינוי צריך להגיע מכמה מישורים ולא רק מנשים. צריך להציף את הנושא ברשתות חברתיות, בבלוגים ובאמצעי התקשורת".

 

הפחד מהמטריד ומהחשיפה

מסקר חדש של משרד התמ"ת עולה כי 165 אלף עובדות הוטרדו מינית השנה. כ-76% מהנשים ציינו כי הן ממשיכות לעבוד באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד ושליש מהן עדיין עוברות הטרדה. מסתבר שהמקרה האישי של דורית אינו חריג.

 

מנתוני הסקר עולה כי 43% מהנשים לא מרגישות תחושת ביטחון מלאה במקום עבודתן ורק כ-8% מהנשים הגישו תלונה על הטרדה מינית, ברוב המקרים לאחראית במקום העבודה ומקרים מעטים למשטרה.

 

צילום: shutterstock

 

הנתון המדאיג הוא שכאשר עובדת כבר אזרה אומץ והתלוננה, ב-35% מהמקרים לא קרה דבר למטריד, ב-33% מקרים הוא ננזף ורק ב-12% מהמקרים הוא פוטר ממקום עבודתו.

 

מירי מרגלית, עובדת סוציאלית ורכזת הליך פלילי במרכז לסיוע נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, אומרת כי מחקר ששערכה גילה כי הסיבה הראשונה שנשים לא מתלוננות היא פחד מפגיעה נוספת בהן או במשפחתן. הסיבה השנייה היא פחד מחשיפה שתגרום לבושה ולפגיעה בשמה הטוב של הנפגעת.

 

לדברי מרגלית, "הנשים חוששות ממקום העבודה. אין אמון שהארגון יטפל בבעיה באופן דיסקרטי ובמקרים רבים נשים שמעמדן בעבודה נמוך הן אלו שנפגעות ולכן הן עלולות לשלם במחיר של פיטורין".

 

לא מתלוננת: לוקח זמן להבין שאת "נפגעת" 

עו"ד קרן בר יהודה, שעוסקת בתחום מניעת הטרדות מיניות, מאירה סיבות נוספות לכך שנשים שעברו הטרדה מחליטות שלא להתלונן: "לנפגעות לוקח הרבה זמן להכיר בכך שהן נפגעות. ישנם מנגנוני אשמה ובושה ובמקרים מסויימים הן שואלות את עצמן אם אכן המעשים או הדיבורים היו הטרדה והאם המטריד אכן התכוון למעשיו, או שאולי הם נעשו בטעות? לוקח זמן עד שמתגבשת הבנה של מה שנעשה".

 

גורם נוסף, הוא החשיבות של מקום העבודה עבור הנפגעת. "לרובנו מקום העבודה הוא משמעותי מבחינת פרנסה ודימוי עצמי, ולכן קיים קושי אמיתי לעלות נושא כזה במקום העבודה. במקרים כאלה עולה הדילמה האם ההודעה תגרום נזק או תביא לפיטורין", מסבירה בר יהודה. בסופו של דבר, שיקולים אלה, הנובעים מהצורך של העובדת להביא פרנסה הביתה, מונעים ממנה להתלונן.

 

"הוא התנפל עלי ונישק אותי – הדפתי אותו, אבל לא סיפרתי לאף אחד"

גלית (השם המלא שמור במערכת) עברה שתי הטרדות במקומות עבודה שונים. "בפעם הראשונה שחוויתי הטרדה מינית עבדתי בחברת מחשבים ויום אחד המנהל ביקש ממני להיכנס לחדרו וסגר את הדלת", מספרת גלית.

 

"הוא החמיא לי על המראה שלי, אמר שחבל שאני לא לובשת בגדים צמודים יותר והזמין אותי לצאת לארוחת ערב. אני הייתי בת 20 והוא בן 45. מאוד הלחיצה אותי העובדה שהוא סגר את הדלת, איכשהו הצלחתי להתחמק ממנו וחודש לאחר שקיבלתי את המשכורת עזבתי את מקום העבודה".

 

הטרדה מינית נוספת ומבהילה שגלית עברה הייתה במקום עבודה אחר - "קבלן שעבד עם החברה היה במשרד וביקש ממני להקפיץ אותו למכונית שלו. כשהיינו במכונית הוא התנפל עלי ונישק אותי. הדפתי אותו והייתי בהלם מוחלט אבל לא סיפרתי על המקרה לאף אחד. לרגע לא חשבתי להתלונן במשטרה, רציתי לעבור הלאה. הרגשתי שפתרתי את הדברים בכוחות עצמי וזה הספיק לי.

 

אני יודעת בוודאות שבשני המקרים חוויתי הטרדה מינית והיום אולי הייתי מגיבה מול הבנאדם בתוקפנות יותר והייתי עוקצת אותו על התנהגותו, אך באותן סיטואציות הגבתי בדרך שלי. לצערי גברים מרשים לעצמם. יש אמנם שינוי במודעות, אבל הוא מאד מינורי".

 

מתי הן מתלוננות?

עו"ד בר יהודה מסבירה כי בתחום התביעות נגד הטרדות מיניות יש גלים. "הגל הגדול החל לאחר פרסום פרשת איציק מרדכי. באותה תקופה הייתה עלייה משמעותית במספר הפניות. נשים הבינו שיש חוק ויש מה לעשות, והדבר נכון לגבי כל מקרה שמתפרסם בתקשורת.

 

"אולם כשנשים רואות שיש נסיונות של אמצעי התקשורת לפרסם תמונות ופרטים על חייה של המתלוננת, כפי שהיה במשפט של משה קצב יש התקפלות מצידן עקב חשש מפגיעה בשמן הטוב.

 

מצד שני, אחרי ההרשעה של קצב או כאשר יש הרצאה על הטרדות מיניות במקום העבודה פתאום אנו רואים גל של פניות".

 

מה המוטרדת רוצה?

כאשר נשים שעברו הטרדה מינית מגיעות לעו"ד בר יהודה, היא תמיד שואלת אותן מה הן רוצות. "מסתבר שהן לא מעוניינות בפיצוי כספי וגם לא רוצות להתלונן במשטרה, אלא רק רוצות שהמטריד יניח להן ויעזוב אותן בשקט. במקרים אלו מקום עבודה שמטפל בצורה טובה ועניינית בבעיה יכול לפתור אותה. אך אם עובדת שעוברת הטרדה תראה שחברתה לעבודה התלוננה על הטרדה ולא טיפלו בעניין כמו שצריך היא לא תתלונן", מסבירה בר יהודה.

 

לאלו שמחליטת על הליך משפטי, היא מציינת כי "התהליך עד להכרעת הדין מאד קשה אך גם מאד מספק כשהוא נגמר. בסופו של התהליך, גם אם אין פיצוי כספי הולם, יש חותמת של בית המשפט שהמעשים ו/או הדיבורים לא היו בראשה של המתלוננת, אלא אכן הייתה הטרדה מינית".

 

 

1202 - קו סיוע לנשים ונערות נפגעות תקיפה מינית.

1203 - קו סיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית.

     

תגיות