פגשתי בה לראשונה לפני שנים, במסגרת שורה של מושגים שכיוונו אותי, אז תלמידת ספרות פמיניסטית, ליחס אחר אל הטקסט. מושגים כמו 'קריאה מחדש' או 'קריאה מתנגדת' היו מושגי מפתח בולטים. אבל בין כל האופציות הללו הזדהרה לה עבורי האופציה של אדריאן ריץ': re-vision.


ריץ' הזמינה אותנו כנשים למבט חדש ? לתפישה חדשה, שאוצרת הבטחה לשינוי. היא קראה לנו להיכנס לטקסטים ישנים ומוכרים שדרכם למדנו את העולם ואת עצמינו בתוכו, מכיוון ביקורתי חדש. המהלך שהיא המריצה אותנו לבצע לא הוצג כתרגיל אינטלקטואלי, אלא כמעשה חיוני וקריטי להישרדותן של נשים 'בממלכת האבות'. היא התריעה בפנינו שעד שלא נבין את ההנחות שבהן אנחנו חדורות לא נבין את עצמינו.

 

 

עוד בהייד פארק נשים

הרשמה להייד פארק נשים 2013 - היכנסו ושמרו לעצמכם מקום

אונלייף ונעמת מציגים: הייד פארק הנשים המשפיעות בישראל

נרי ליבנה בטור מיוחד: האישה שלימדה אותי לכתוב



בקריאה נפעמת/מתפעמת מהטקסטים גדושי הפאתוס שהיא כותבת, אני מרגישה נטענת בדחף פמיניסטי לידיעה עצמית, וככל שאני מתקדמת בקריאה אני מבינה שהטקסט בהא הידיעה שהיא מבקשת אותי לראות - לקרוא מחדש, להתפקח ומתוך כך לכתוב מחדש, הטקסט הזה הוא אני.


או ליתר דיוק גופי.


גופי כפי שהוא נכתב בשפה גברית מובהקת: "גוף האישה הוא הקרקע שעליו נבנית הפטריארכליות" (עמ' 84) היא קובעת בספרה ילוד אישה. ואני, אם צעירה באותה שעה, חשה שזה עתה פגשתי במי שיודעת לשים במילים מדויקות את הווית הגוף ומצוקת הזהות שמתגבשת מתוך איסוריו ומוסרותיו.


ילוד אישה היווה ביצוע מופתי ואמיץ ל re ? vision, לאותו מבט מתפכח בדרך שטקסטים דכאניים כתבו את הגוף הנשי לתוך מוסד-סד האימהות.


מבקשת ממני לראות את עצמי. אדריאן ריץ' (צילום מתוך ויקימדיה)

 

אדריאן ריץ' כותבת שלא ניתן להשוות את נטל האימהות לנטל העבדות או למלאכת הכפיים "בגלל הקשר הרגשי הנוצר בין האישה לילדיה המגביר את פגיעותה באופן שפועל כפיה אינו מכיר... הוא יכול לשנוא את מעבידו או אדונו, לפחוד מפניו, לתעב את מלאכתו. (ל)חלום (על) המרד או (ל)חלום (על) תפישת מקומו של הבוס. האם לילדים היא קרבן לרגשות סבוכים והרסניים פי כמה. אהבה וזעם עשויים לדור בכפיפה אחת" (עמ' 81).


אני המומה ונפעמת מההשוואה. מול הטקסט הזה, אני מרגישה שעיניי נפקחות לראות בזעזוע מבהיל ומשחרר כאחד משהו שידעתי מבלי לדעת מאז ומעולם. אני משתהה בין מילותיה, מבינה שפגשתי אחת שיודעת. יודעת לראות לי מה שלא העזתי לראות לעצמי, יודעת לקרוא בין השורות שלי. שולה את התחושות העמומות שלי מחשכת בדידותן, מלופפות זו בזו, עושות בי שפטים.


היא מתירה אותי.


המילים שלה, מילים חוקרות ומבקרות, מילים מערערות, מילים חדשות ומומצאות חודרות אלי, מבקיעות בי דרך, מפלסות מסלולי יציאה לגוף.


היא מדברת אלי בגוף ראשון יחידה, ב'אני' שמתערטל מההגנות של דיבור אקדמי מרוחק ושמזמין אותי לחבור אליה לתובנות של 'אנחנו'. היא נוטלת אותי למסע חלוצי ונועז באדמה שהמחשבה הפמיניסטית לא הגיעה אליה עדיה. נעה במיומנות בין חבלי ידע שונים, לא שועה לגבולות. היא מוליכה אותי לאורך קווי המתאר הטופוגרפיים של צורות הדיכוי, מזמינה אותי לראות שוב ושוב את המיניות הנשית את הגוף הנשי שנכבשים לתוכם בגרסותיהם השונות והכמו סותרות.

 

עיניי נפקחות לראות בזעזוע מבהיל ומשחרר משהו שידעתי מבלי לדעת מאז ומעולם. ד"ר רוני הלפרן


זהו מסע שיש בו מידה גדולה של קרבה ואינטימיות. הסיפור האוטוביוגרפי שלה נשזר אל תוך הפרישה המלומדת של רעיונות, מיתוסים ופרדיגמות לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית, שאחראיות על ייצורה של תודעה נשית המוטבעת וחדורה בהנחות של גברים.


התובנות שלה חריפות. כשהיא מגיעה לתחומו של הקשר בין אימהות ובנות הטון שלה מתחלף. אני מרגישה שאנחנו על אדמה חבולה. היא מבהירה שזהו תמצית ספרה ולב ליבו - היא מרפררת לרגעים של יתמות פראית וכואבת שנוכחים בחייה של כל אישה שהיא בת לאם בתרבות פטריארכלית. ואני חושבת שהיא כמו האם שלא היתה לה, שלא היתה לי. ואני חושבת איך המילים שלה מפכות אלי כפיצוי ושיקום על האבדן הטרגי שאין לו שיעור. אני חוזרת לראשית הפרק, וקוראת מחדש את שירה של סוזן גריפין שנקבע לו כאפיגרף: "אימא/ אני כותבת הביתה/ אני בודדה/ והשיבי לי את גופי.", ואני יודעת בוודאות שמצאתי את המצפן שיכוון אותי בדרך הביתה. אני הופכת לקוראת פמיניסטית.

 


ספרה של אדריאן ריץ', ילוד אשה יצא בהוצ' עם עובד

 

ד"ר רוני הלפרן היא ראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל, ספרה גוף בלא נחת יצא בסדרת מגדרים בהוצ' הקיבוץ המאוחד

 

תגיות