זה עתה סיימתי לקרוא (באיחור אופנתי של איזה 20 שנה) את ספרי שוגון הנפלאים. כשאני מנסה לשחזר מה הוקרן לי בתוך הראש בזמן קריאת הספרים, אני מגלה דברים מעניינים: מכיוון שלא בקרתי בעצמי מעולם ביפן (הסיפור, למי שלא קרא, מתרחש כולו ביפן), הנוף שסיפק לי דמיוני מבוסס על אי מסויים שביקרתי בו פעם באיזור נאפולי. מכיוון שלא ראיתי אף פעם גבר מערבי לובש קימונו, בתפקיד בלקת'ורן (גיבור הספר) שיחק בדמיוני ידידי דדי, שנוהג תמיד להתהלך בשרוואל, ומכיוון שלא פגשתי מעולם מלך יפני, בתפקיד טורונגה לוהק הארווי קייטל (אין לי מושג למה).

 

הילדים שלנו, לעומת זאת, לא מקבלים את הפריבילגיה לתת לדמיון שלהם ללהק, לביים, לעצב ולהפיק את האימג' שמלווה את הספר שהם קוראים (או שאנחנו מקריאים להם). מרגע שהם פוקחים את עיניהם אנחנו מקפידים להציג בפניהם איקונים ברורים להדגמת הטקסט: כך נראה פלוטו, זהו מוגלי, להלן סינבד. שודד ים הוא איש לא מגולח, לבוש ווסט שחור, רגל עץ ורטייה. גיבורה, כל גיבורה (שלגייה/רפונזל/סינדרלה) היא נערה כבת 17, יפה מאוד, לבושה שמלה בצבעי פסטל, שיער חלק ואף סולד. ארמון הוא מבנה לבנים אפור/חום, עם מגדל, שני צריחים וגשר, וכן הלאה.

 

 

מדוע אנחנו עושים זאת? אני יכול לחשוב על מספר סיבות: קודם כל, כי כך נהוג. שנית, יכול להיות שאנחנו לא בטוחים שראשם הקטן ידע להמציא לעצמו תמונה. ייתכן שאנחנו לא סומכים על הסיפור לבדו שיחזיק אותם מרוכזים. או, גרוע מכל, אנחנו מעוניינים להרביץ בהם תורה ולנצל את הסיפור כדי להחדיר להם לראש אינפורמציה ויזואלית, כדי שלא נגיע, חלילה, למצב שבו הילד יידרש יום אחד לצייר ארמון, והנה הוא ניצב אובד עצות ולא יודע איך נראה ארמון או גרוע מכך, מצייר ארמון מוזר לחלוטין עם חלון גדול במקום צריחים!

 

כך מסורס לו הדמיון עוד בטרם נעמד על רגליו, וכולנו מיישרים קו עם צוות המאיירים המוגבל של אולפני דיסני. הורים בודדים עדין מתעקשים להפגיש את ילדיהם עם מאיירים מגוונים יותר. אבל אפילו כריס רידל שהוא, בעיניי לפחות, מאייר גאון באמת, הוא בסך הכל בן אדם אחד, עם ראש אחד ודמיון אחד ודרך אחת מסויימת לראות את הסיפור.

 

בשנים האחרונות הכרתי מקרוב את האידיאולוגיה העומדת מאחורי חינוך וולדורף (אנתרופוסופי), ומצד שני את הרעיון המרכזי שעומד מאחורי שיטת הקוד הפתוח. איכשהו, המפגש בין שני אלה גיבש את כל הנאמר עד כה לכלל רעיון אחד בסיסי: ספר ילדים בלי איורים, אבל עם עפרונות צבעוניים ומקום פנוי בין הדפים. הספר נקרא איציקידנה, וזהו ספר שבו לא רק מותר, אלא אפילו רצוי לצייר ממש בין שורות הסיפור את האינטרפטציה האישית של הקורא לדמויות שהוא פוגש. כך הופך הספר לשדה יצירה נרחב, המוזן ומתודלק על ידי העלילה.

 

מכאן, פועל גם ציר הזמן. מעניין יהיה להציץ שוב בספר בעוד, נניח, שנה, להיזכר איך ראינו את הדברים אז ולבדוק האם מערך הדימויים שלנו נשאר כשהיה, או שמא הוא השתנה, ואם אכן השתנה - לאיזה כיוון?

 

דוגמאות שצויירו באירוע הקראה וציורים שנערך בגוגל:

 

 

 

הספר איציקידנה הינו בעצם סדרת סיפורים, המגוללת את מעלליהם של איציק, הילד החכם בעולם ודנה, הילדה החזקה ביותר. בכל התרחשות הם מצילים את העולם ממטרד שונה, על ידי שילוב יכולותיהם הפנומנליות. במעלליהם של איציק ודנה הדמיון הוא המלך הבלעדי. כוחותיהם, אויביהם והדמויות שהם פוגשים מופרכים עד הקצה. כך מקבל הקורא היתר בלתי מוגבל לשחרר את הדמיון שלו לחופשי, והמסר שהולך ומתבהר הוא, כמאמר לוינגסטון, אין מקום שהוא רחוק מדי.

 

גם את תהליך הפקת הספר עצמו רציתי לבסס על יצירה עצמאית של הקורא. לכן, במקום לגשת להוצאת ספרים בנוהל המקובל, פתחתי קמפיין גיוס תומכים באינטרנט, המבוסס על רכישה מוקדמת. אתן מוזמנות ללחוץ כאן כדי להציץ בפרוייקט ולהחליט בעצמכן האם הוא ראוי לראות אור, או שמקומו במגירה.

תגיות