זהו.....אני לא יכול לברוח ממנו יותר.


הוא השיג אותי! ...... דחק אותי לפינה, וסגר לי את כל האופציות. 


השעון ניצח אותי.  הייתי כל כך מתוחכם הפעם, אך עדיין למרות כל הטריקים והנסיונות לדחות את הקץ, כמו דודה שמנה מלאה בליפסטיק שאני מנסה להתחמק ממנה, היא תופסת אותי. כל פעם מחדש.....ומדביקה את הרטיבות שלה ללחי שלי.


השעה הזו בבוקר שאני צריך לשפכטל את עצמי לעוד סיבוב במירוץ של החיים. כן , זו ההרגשה.


כל יום אנחנו מתעוררים למירוץ ואולי בגלל זה המחשבה על לקום כל כך קשה. כי ישר צריכים לרוץ.


הרי זה כל כך ברור לי מי המציא את ה=SNOOZE בשעון שליד המיטה. אחד כמוני, טוב אולי קצת יותר מתוחכם, שפשוט ניסה "לברוח מהדודה" לפחות לכמה דקות.


השעונים החדשים אפילו מאפשרים לנו לדרג את רמת העייפות והפחד ע"י תכנות מדויק של : "כמה אתה עייף?" או "כמה בא לך עוד לדחות את הנורא מכל?" או במילים אחרות , כמה תוספת זמן אתה רוצה לבקש מהמפקד....  ואנחנו כל פעם נופלים בפח הזה. כי הרי חייבים לקום. לא?


מתיישבים על המיטה , שואלים את עצמנו כל יום מחדש, מה באמת יקרה אם היום אני לא אלך לעבודה/לימודים/ראיון/ארוחה משפחתית? האם זה יהיה כל כך חמור שלא תהיה לי מחילה ? לא תהיה לי סליחה ? לא יבינו אותי? מה.....הם לא צריכים לקום כל יום?


Image preview


תחנה ראשונה; הריכוז והניקוז.  


נסחב לשירותים, בד"כ עם עיניים חצי עצומות ועם מכנסיים חצי מופשלות (הקטע נכתב בלשון זכר והוא לא מתכוון לשני המינים). לפני שנייה הגעתי מעולם החלומות וכבר אני צריך לבצע משימות שמאתגרות את  קואורדינציית העין-Xין-יד שלי. מה זה? עם כל הגודל הזה (ואני מדבר על רוחב האסלה) אני מצליח להחטיא? האם גם כאן צריך לאפס כוונות כמו בטירונות? האם הטיפה הראשונה היא סוג של נקודת ייחוס לבאות בתור?


כל כך הרבה דרישות מהגוף בשעה כל כך מוקדמת. מסכן שלי....


 


תחנה שנייה; הבזבוז והמבט הראשון בעצמך.


אלפי שעות הצפייה בפרסומת של המדינה (המתייבשת) לא גרמו לי לחשוב פעמיים לפני שנתתי למים לזרום במשך שניות ארוכות.


כאילו אני צריך את הצליל של הזרם כדי באמת להתחיל את התהליך. אז בחורף יש לי תירוץ כי אני ממתין למים החמים. אבל בקיץ? אני סתם אגואיסט סביבתי. הכל לאט.....הכל בקצב שלי.....אל תמהרו אותי. המים יגעו בפנים/ידיים בקצב שלי, בתזמון שלי ובמיקום שאני אבחר להם. בזמן הזה, שאני ממתין ומחשב את צעדי כדי לא להבהיל את הגוף השברירי שלי שזה עתה התעורר, אני מביט במראה. סוג של בחירה פסיכולוגית יש בבחירת המיקום שלה. מעל הכיור. במקום שאתה מתחיל את היום ומסיים אותו.


כאילו היא פותחת  את היום וגם מסכמת אותו בסופו. היא מראה לנו את עצמנו. כמו שאף אחד אחר או בעצם כולם רואים אותנו. חשופים, מכוערים, עייפים, בלי איפור ולא מרוצים. לפני המסכות שמלבישים ולפני האיפור (קטע זה כן מתייחס למין הנשי ולאלו שמתקשים להחליט) שאנו עוטים על פנינו לפני היציאה למועצת השבט היום-יומית.


הרי לצחצח שיניים אנחנו יודעים גם בלי לראות, ולהסתרק אפשר גם בחדר או בכל מקום אחר בו יש מראה. אבל המבט הראשון הזה בבוקר  מעדכן אותך בניוזלטר היומי שלך;  "אתה נראה ככה! , מה תעשה עם זה?, נראה כבר בלילה".


לעתים ,כאן מתחילים האודישנים העצמיים שלנו. מנסים לבדוק איך אנחנו נראים כשאנחנו עושים פרצוף כזה או אחר. מבצעים את הבדיקות מול המראה, כי בחוץ הקהל כבר יראה את ההצגה האמיתית ויחרוץ את דיננו בלי גלגל הצלה.


 


תחנה שלישית;  היציאה מהמערה.


התלבשנו, ציחצחנו, את הכלבה הורדנו ונשיקה לאשה נתנו.  את הקפה כבר נשתה בעבודה. כי זה יעביר לנו עוד כמה דקות של חסד עד שנצטרך באמת לעבוד. וזה גם בחינם....


מגיעים לתחנת האוטובוס (כן....אני נוסע באוטובוס לעבודה). וכמו קבוצת תמיכה של "קרייריסטים אנונימיים" אנחנו מתקבצים כל יום באותה שעה לעוד מפגש תמיכה. כל אחד התלבש,ציחצח, הוריד את האשה ונישק את הכלבה.... ובכל זאת, לכל אחד מסכה אחרת. לכל אחד סיבה אחרת ללחוץ על ה-SNOOZE כמה שרק אפשר. גם שם, בתחנה, כאילו הכל מתוכנן.


כאילו חברת "דן" מסדרת את הלו"ז של הקווים במיוחד כדי להפגיש אלפי קבוצות תמיכה. כי הרי אין סיבה לכך ש-3 קוי 24/25/125 מגיעים אחד אחרי השני בדיוק באותה שניה. נוצר מצב שאתה צריך להתחיל לחשב לאיזה אוטובוס להיכנס. איפה יש הכי קצת אנשים? מי יגיע יותר מהר, הנהג הצעיר או הותיק? או סתם איזו פרסומת על איזה אוטובוס הכי באה לך בטוב באותו רגע.


ואז באוטובוס.....התרכיב האנושי הוא כמו ביום גיוס מרוכז בבקו"ם, תור בסופר, תור למשרד הפנים או כל מי שאוהב את נועם טור.


עם ישראל במלוא תפארתו. ילד עבריין/חנון/פנקיסט, לידו אישה זקנה/כוסית/זקוסית (הייתי חייב) ולקינוח זקן רגזן/נחמד שגורם לך לבחון כל פעם מחדש את הערכים עליהם חונכת  ולקום כדי לפנות לו את המקום.


 


התחנה והנסיעה , כאילו מכניסות אותך לקצב. כמו תקופת הסתגלות ליום הארוך שזה עתה התחיל. סוג של חימום לפני המירוץ.


טעימה קטנה ממה שעוד מצפה לך עד שתחזור למערה שלך עוד המון המון שעות.


הירידה בתחנה, מסמנת לי את סופו של הבוקר. כאן כבר מתחיל היום. מכאן הדברים כבר לא יהיו בקצב שלי. הכל מהר, הכל בלו"ז, הכל ביעדים ובגבולות.


איפה אני!?!?!?!? לפני שנייה עוד נישקתי את הכרית,צחצחתי את הכלבה והתגלגלתי עם האישה. תחזירו לי את הבוקר!


 


 


נתראה בבלוג הבא,


DK