ביום שני שודרה בערוץ 2 תכנית השיפוצים "בא לחדש לכם", בהנחייתו של מושיק גלאמין ובהשתתפותה של ג'וזי כץ. במהלך הפרק, כץ חוזרת לדירה אותה חלקה עם בעלה הראשון, שמוליק קראוס ז"ל, לראשונה מאז עזבה אותה ואותו, וברחה עם ילדיהם המשותפים לארה"ב ב- 1982. המטרה היא, כמובן, השיפוץ.

 

עוד באון לייף:

 

חוקי המשחק של תכניות מהז'אנר הזה בכלל ושל התכנית הזו בפרט הם ברורים: ההסכמים הכתובים עוסקים במוצר תמורת פרסומת (צוות התכנית משתמש בזמן הפריים טיים שלו כפלטפורמת פרסומת לחברות שונות שמעניקות את השירותים והמוצרים שלהן לתכנית) וההסכמים הלא כתובים הם שאדם אמור למכור את סיפורו הפרטי המרגש תמורת מה שהוא יכול להרוויח מהתכנית. הדיל ידוע, לפעמים הוא מעורר בחילה ולפעמים הוא סוחט דמעות, אבל בגדול הוא לגיטימי. אלא שהפרק של ג'וזי כץ היה, לטעמי, ציני מדי, אפילו בסטנדרטים של תכניות כאלה, והתוצאה היתה בעיקר מכמירת לב.

 

ג'וזי כץ אינה איזה ג'ו-שמו משום מקום, היא לא שרון האנונימית מגבעתיים שקרה לה משהו מרגש ובא לה לרכב על האופציה לשפץ את הבית. כץ שייכת לקבוצת אנשים שעיצבה, לטוב ולרע, חלק גדול מאד מהתרבות הישראלית, או מהניסיון העיקש לייצר אחת כזאת. העליות והמורדות שעברה בחייה, ובעיקר הטרגדיות שנולדו מתוך השילוב המצער של בחירות אומללות ומזל רע – ידועות לכולנו. גם מי שלא נולדה כשהדברים קרו, ולא ראתה את זה בזמן אמת, מכירה היטב את מסכת הייסורים וההתעללות שעברה כץ מידי בעלה המיתולוגי, קראוס (שלא לדבר על הטרגדיה שפקדה אותה בהמשך, כשנאלצה לחזות בתאונת הדרכים שהרגה את בעלה השני).

 

ג'וזי כץ ושמוליק קראוס בימים טובים יותר

 

אני מציינת את זה משתי סיבות: האחת היא שהיה אפשר לצפות, במדינה מתוקנת שמעריכה את גיבורי התרבות שלה, שאישה כמו כץ ("כתבתי לאמא שלי שאצלי הכל בסדר, ובדיוק היו אצלי בדירה מאיר אריאל, שלום חנוך ויענקל'ה רוטבליט, וככה נולד השיר") תצליח לגרד בגילה את הכסף הדרוש לבצע שיפוץ שטחי בדירה. השנייה היא שאולי אפשר היה לכבד אותה קצת יותר, ולא להכריח אותה לזחול על ארבע בשביל קצת טיח וצבע. מישהי כמוה הייתה יכולה להביא מספיק רייטינג גם בלי הסטריפטיז השלם, פיטמה אחת הייתה מספיקה (אם אנחנו כבר עוסקים בהשפלות ושימוש ציני בבני אדם למען רווחים).

 

הו, מסכת הייסורים וההשפלות שצוות התכנית של "רשת" הכריח את כץ בת ה-74 לעבור. מדובר באישה עם סטייל, והיא עשתה את זה בחן רב, כיאה לפליטת חבורת לול, אבל רק אלוהי הרייטינג יודע מה היה הערך בלגרור אותה לקברו הטרי של אריק איינשטיין, או אפילו סתם לא לאפשר לה רגע פרטי של נשימה כשהיא נכנסת לדירה הישנה ממנה נסה על חייה, ומרגישה לא בטוב. הנסיון של גלאמין לחבק אותה כדי לתמוך בה היה נראה מגושם יותר מדיאלוג המכירות עם האיש של הדלתות ("ביתה של ג'וזי פונה לים, האם הדלתות של חברת-שקר-כלשהו יעמדו בלחות?").

 

לא רק קברו של איינשטיין גויס לטובת גירוד אחוזי הרייטינג, גם חברות מוכרות מהעבר כמו שושיק שני ונורית גפן הגיעו לעזור. קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בחבורת נשים מבוגרות שיופיין כמעט ולא דהה (קצת פחות מתיחות פנים והן היו הרבה יותר יפות בעיניי, אגב), ובעיקר עוד יש להן ערימות של מגניבות, ובאמת היה נעים לראות אותן. יכול להיות שאם הן היו מתגייסות ביחד לפתוח לכץ איזה קמפיין תרומות קטן לטובת השיפוץ התוצאה הייתה מביכה פחות, ובעיקר עגומה הרבה פחות. אם כבר לשנורר, אז לפחות בסטייל. וכשאת שולטת על התוצאה.

תגיות