לא לא לא לא לא – ובסוף כן

עדי אשכנזי מספרת שידעה כבר מגיל צעיר שהבמה זה המקום בו היא מרגישה הכי בבית.             

הייתה זו הדינמיקה עם הקהל, קול מחיאות הכפיים, ותשומת הלב המופנית אל הדמות הקטנה

והקופצנית במרכז הבמה שנראה כי תעשה כמעט הכל כדי להעלות לכם חיוך על השפתיים.                  

היום, במבט לאחור, קל לנו לקבוע בהינף יד שהכישרון והפוטנציאל תמיד היו שם,

ורק היו צריכים להתגלות. אז כמה מכם יופתעו לגלות שאת אשכנזי זרקו מ"בית צבי",

בית הספר לאמנויות הבמה, בסוף שנת הלימודים השנייה שלה?

או שאת קרן פלס לא קיבלו ללהקה צבאית, טענו שהיא מורכבת מידי לרדיו ולכן לא תצליח,

ואף יעצו לחברתה הטובה ביותר, מירי מסיקה, להיפטר מהשירים שפלס כתבה לה,

בטענה שהם פשוט "יגמרו לה את הקריירה"?

הבעיה הגדולה ביותר שלנו בהתמודדות עם קבלת ה-"לא", היא המשקל הכבד שאנו מייחסים לו.            

אנחנו חיים בעידן של יזמות, חדשנות והישגיות המכתיבים לנו את חיי היום יום, ומבלי שנרגיש אף

מנחים אותנו בקבלת החלטות יותר משהיינו רוצים להודות. הלחץ החברתי סביבנו רק הולך וגובר

וקורא לנו להיות הכי מצליחים, הכי משפיעים, הכי טובים, ובדרך גם הכי מנותקים ממי שאנחנו

באמת רוצים להיות.

אחת ההחלטות הקשות ביותר שקיבלתי בחיי הקצרים הייתה לעזוב את לימודי התואר הראשון

באמצע השנה השנייה. הפתעתי את עצמי ואת הסובבים לי בהחלטה הזו, איך זה הגיוני שזה קורה לי,

חשבתי, דווקא לי, אחרי שהייתי כל כך בטוחה שזהו המסלול שאני רוצה. 

חודשים לאחר אותה החלטה משחררת אני מרשה לעצמי לחזור אל אותו הרגע, ומבינה שגם אני

שחיתי בזרם הקונפורמיות מבלי שהבחנתי, נותנת לדעות ורצונות של אחרים לדחוף אותי קדימה,

עד שהגיע גל גדול מידי ופתאום הרגשתי שאני טובעת.

ביל גייטס, גאון המחשבים והאדם העשיר ביותר בעולם, התקבל בצעירותו לאוניברסיטת הרווארד

היוקרתית, וזמן לא רב לאחר מכן גילה שהלימודים לא מעניינים אותו כמו שציפה וקיווה, והחליט לנשור.

סטיב ג'ובס התקבל גם הוא לקולג' יוקרתי והחליט לנטוש את לימודיו לאחר סמסטר אחד בלבד.

בהמשך הדרך הוא גם פוטר באופן פומבי ומשפיל מחברת אפל, אותה ייסד, כל זאת כדי

לסגור מעגל ולחזור אליה שנים מאוחר יותר, נמרץ וחדשני מאי פעם, ולשנות לתמיד את האופן בו

אנו מתקשרים עם הסביבה שלנו.

אני לא מרמזת לכך שאני היא ג'ובס או גייטס הבאה של דורנו, ממש לא.

ובכל זאת, כולנו חוטאים בכך שאנו נותנים לאחרים, לרוב זרים גמורים שנחשפו לקורות החיים

הכתובים ששלחנו, או התרשמו מאיתנו בראיון קצר שלא עולה על חמש-עשרה דקות,

לומר לנו שאנחנו לא.

לא מתאימים, לא בשלים, לא מיומנים מספיק בשביל לנהל את הצוות, לא עומדים ברף,

לא משוכנעים שיש לנו את מה שצריך כדי להתקדם אל השלב הבא, לא כרגע, לא עכשיו, לא בכלל.

לאחרונה אני שומעת על מספר מנהלים שמשנים את תפישת עולמם ומעדיפים עובדים המגיעים

עם ניסיון, דרך ומוטיבציה ללמוד, על פני הישגים ושמות של חברות מובילות המודגשות בקורות החיים.

אבל זהו רק קצה הקרחון.

כשהתכנית "דה וייס" עלתה לאוויר בגרסתה הישראלית בערוץ 2, עלה לי סטראט-אפ מהפכני:

מעסיקים ברחבי הארץ יראיינו מועמדים לעבודה באופן עיוור לחלוטין, כך שלא יוכלו לראות מי עומד מולם.

המועמד שירשים אותם וימצא כמתאים ביותר למשרה יתחיל בשבוע עבודה ראשוני ולא מחייב

שבסופו יקבע אך ורק על פי התפוקות שלו וההתנהלות השוטפת אם הוא ממשיך הלאה בחברה, או לא.

רק אז המעסיק יוכל לסובב את הכיסא ולראות מי ניצב מולו כל אותו הזמן.

משום מה אני בטוחה שיהיו לא מעט הפתעות.

כל זה נשמע מאוד הגיוני, הרי אנו מודעים לכך שאנו חיים בעולם סטריאוטיפי ולא אחת נכנעים

לתכתיבים חברתיים. ה"לא" יכול להגיע מכיוונים שונים, מבעל הבית המקובע שלא מוכן להשכיר

את הדירה לבני זוג מאותו המין, למרות שמכל המתעניינים שהגיעו לראות את הדירה,

הוא יודע שהם המתאימים ביותר. ה"לא" עשוי להגיע מהוצאת הספרים שעברה על כתב

העת ששלחת, והסבירה לך בעדינות כי התוכן אמנם מעולה, אבל קיים חשש שנערים לא ירצו

לקרוא ספר שנכתב על ידי אישה, וכך ג'יי.קיי רולינג, מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר"

שזכתה להצלחה עולמית חסרת תקדים, השתמשה בראשי תיבות במקום בשמה המלא.

ה"לא" יכול להגיע ממוסד לימודים שבו רצית ללמוד, ונקודה אחת בציון המבחן הפסיכומטרי

הפרידה בינך לבין הקבלה למסלול. 

עם זאת, ה"לא" הנוראי ביותר, זה שבאמת שם לנו רגליים ומונע מאיתנו להפוך לגרסה

השלמה והמאושרת ביותר שלנו, הוא ה"לא" הפנימי והשקט, זה שנאמר בינינו לבין עצמנו,

כשאנו מרגישים שלא טוב לנו יותר במקום העבודה, בלימודים או בזוגיות, 

 אבל אנו נשארים בכל זאת, כי "לא נמצא טוב יותר מזה".

הבשורה הטובה ביותר שלי אליכם היא שסטטיסטית, ככל ששמעתם לאחרונה יותר "לא",

כך גדל הסיכוי שלכם לקבל ממש בקרוב את אותו "כן" מיוחל. הטריק הוא, שכדי להגיע אליו,

אתם צריכים להתחיל ללכת. גם אם בצעדים קטנים, כאלו שלא מורגשים אלא לאחר כברת דרך.

גם אם לאורך המסע תשמעו שוב ושוב את קולות הסביבה אומרת לכם אחרת,

או אפילו את קולכם שלכם, אל תעצרו.

חבר קרוב שלי הוא שחקן מחונן שבדומה לעדי אשכנזי נזרק גם מבית הספר למשחק,

רק שזה קרה עוד לפני שהספיק להתקבל. לפני כשנה קיבל החלטה אמיצה לשים בצד את

הפוטנציאל הגלום בו לעסוק באדריכלות ועיצוב פנים, וללכת אחר התשוקה האמיתית הבוערת בו,

המשחק. הוא נרשם לשישה בתי ספר שונים, שינן עשרות מונולוגים ארוכים ומייגעים,

גרר אותי להצגות בהבימה, בית לסין והקאמרי, שם הסתכל על הגדולים ולמד איך הם עושים

את זה. אז האם העובדה שכולם אמרו לו "לא", קובעת סופית שהוא כבר לא יהיה שחקן לעולם?

זאת כבר בחירה אישית שלו.

כשאתה בוחר לשחות כנגד הזרם, ללא ספק אתה בוחר בדרך רצופת מכשולים ומהמורות

ובסופו של דבר גם מתאמץ הרבה יותר. אתה מוותר על דברים המחכים לך מעברו השני של הנהר,

כמו פנסיה בטוחה, הטבות למיניהן ושקט כלכלי. אבל על מחיר השקט הנפשי נראה שאנחנו לא מרבים

לדבר. הדוגמא הקלאסית ביותר לאדם שהחליט לא להקשיב לקולות הסביבה שניסו לשים לו רגליים,

הוא שמעון פרס. אם תקלידו במנוע החיפוש גוגל את המילה "לוזר", התמונה השישית שתופיע לכם על

המסך היא של פרס, מוקף במילים "לוזר" המודגשות באדום מימין ומשמאל. נסו לזכור זאת בפעם

הבאה שמנסים להוריד את רוחכם.

כשאומרים לי "לא", אני מחייכת ואומרת תודה. תודה, כי אני יודעת שה"לא" הזה מקרב אותי עוד קצת

אל ה"כן", ואני רוצה להיות כמה שיותר מוכנה אליו כשהוא סוף סוף יגיע.

(*) כותרת הכתבה לקוחה מתוך ספרו של גדעון עמיחי, "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן." שנת 2011, כל הזכויות שמורות לג.עמיחי)