כשהייתי נשוי הייתי אבא מעורב. לא מבחינה עדתית, אלא מבחינה אבהית. באמת, החלפתי חיתולים, מרחתי משחות, אפילו העברתי באמצע הלילה את הילדות מהעריסה לציצי ובחזרה. אבל בשלב כלשהו כשהילדות גדלו, הצטמצמה תרומתי בעיקר לכל מה שקשור ללנפח דברים ו/או להוציא מהם את האוויר כגון מצופים או בלונים. הפכתי מאבא למפוח, ואז בשלב כלשהו הפכתי גם לנהג, הווה אומר בעיקר לעשות פיזורים בחוגים. "מי פנוי בארלוזורוב?".  

כבעל הייתי פחות מעורב. כלומר , מחכה שהכלים בכיור יגיעו למצב שהם מפריעים אפילו לי בזווית של העין, או ממלא אחר הוראות ישירות מהבוס. האמת שעוד בשלהי שירותי הצבאי נשבעתי לעצמי שבאזרחי לא אעשה לעולם מטלות כגון ספונג'ה וניקיון שירותים, ואכן, עברו 20 שנה ועמדתי בנדר שנדרתי לעצמי.

כמובן שכל זה השתנה באחת מרגע שהפכתי להיות גבר אחד לבד מול כל העולם. הפנטזיה שלי שלפיה שכנות גרושות, אלמנות ואפילו נשואות מופיעות במפתן דלתי עם אתנן או נדוניה בדמות סירי קובה ומגבי ספונג'ה לא התאמתה בשלב הזה של חיי, ואחרי חודש שבו הבית שלי נראה כמו גסט האוס בתאילנד, לאחר שניצל מפשיטת ישראלים יוצאי צבא והילדות שלי לבשו בחורף בגדי קיץ שקטנים עליהן בשלוש מידות,

קראתי את עצמי לסדר והסברתי לעצמי את המצב הקיים. אז נכון -  בעניין הספונג'ה והשירותים נדר הוא נדר, ולכן לקחתי לעצמי מהדירה את הדבר האחד ששווה היה להילחם עליו, האשה שאיתי, האשה החשובה בחיי... ולפני שהקוראים עוברים לאנחת הוווו רומנטית, לא, לא מדובר ברעייה לחיים, אלא בסווטלנה עוזרת הבית הנאמנה שהסכימה להוסיף אותי לרוטינה השבועית הצפופה שלה, אפילו שאין לי ערוץ רוסי בחבילת הכבלים.

 

שלא תתבלבלו, מדובר כאן בגבר על גבול המטרו, שיודע לבשל ארוחות גורמה ויש לו עוד כמה מעלות טובות למקום עלינו. אבל לנסיכות שלי ארוחות הגורמה כמוהן כצנינים, או נכון יותר כצנימים. ולך תתזז עכשיו בין  הגדולה שלא אוכלת עגבניות, לקטנה שלא אוכלת גבינה, לגדולה שהחליטה להיות צמחונית פתאום, לקטנה שהחליטה שהפסטה אצל אמא טעימה יותר.

ופתאום לרפרטואר ההורי שלי שכלל כאמור בעיקר ניפוח חפצים, נוספו גם כישורים לא גבריים בעליל כגון: מריחת לק, התאמת צבעי בגדים, קיפול בגדים בארון (בחיי איזה מטלה סיזיפית, אחרי שהן בוררות לעצמן את המכנסיים מתחתית הערימה ומעיפות לכל עבר את מה שאינן לובשות היום). ובעיקר כביסות. רבותיי אני אומר לכם, אני מצדיע למין הנשי. מעולם לא הבנתי כמה מכונות כביסה משק בית ממוצע מעמיד בשבוע. בחיי, אני מתחיל להבין  את  חלק מהוצאות משק הבית של שרה נתניהו, זה פתאום לא נראה לי מופרך כלל ועיקר.

 


 אבל כמובן, המטלה הקשה ביותר לגבר היא ללא ספק הקניות בסופר. תנו לנו להטיס מטוס, לפענח את תורת היחסות (הפרטית או הכללית, לא נכנס לדקויות), אבל ברגע שאנו עומדים חסרי אונים מול מקרר הגבינות, אין כוח בעולם שיושיע אותנו מהחרדה שתוקפת אותנו פתאום. פלאשבקים ממלחמת וייטנאם עולים וצפים בנו, ואנו נזכרים בתמונת אחינו, העולה אלינו פצוע וחבול מן השוחה, ובידו גביע קוטג' 5%, תוך כדי שהוא ממלמל: "why?   " או בתרגום לעברית "ויי ויי". "במה לבחור?" אז בשביל זה אלוהים המציא את הטלפון, ובטח יצא לכם כמוני להיכנס לסופר, אחרי השעה 21:00, בשעה שאני נוהג לקרוא לה "שעת הגברים המקורחים" ולצפות במחזה המרנין שבו גברים מבולבלים עומדים מול מדף או מקרר וידם הרועדת אוחזת בטלפון ומתקשרים אל האישה: " אין כאן את המרכך שאמרת לי... אה, באיזה צבע זה? אדום?... אה, לא... כן מצאתי... בכלל חיפשתי בטבליות למדיח" או "איזה גבינה אמרת שצריך? ... אבל איך מאייתים את זה? לבינטל? אבנטל? נון כמו נאצי?"

 

ובכן, לתופעה הזו, שכאמור מי שלא ראה אותה כאילו לא ראה שמחת בית השואבה מימיו, ישנם שני יוצאים מהכלל שאינם מעידים על הכלל, הראשון הוא סופר שאין בו קליטה סלולרית, וכן יש אחד כזה במקום מגוריי שבינתיים הלך והתרוקן מגברים מטעמים מובנים. והשני הוא גברים בגפם, כלומר אני, שלאט לאט למד להסתדר, ולהרכיב לו את מסלול הקניה הנכון עם רשימה מסודרת פחות או יותר שחסרים בה דרך קבע, רק שני מוצרי יסוד. אבל חשוב מכך, למדתי שאם טעיתי והבאתי את הגבינה הלא נכונה, או המרכך השני, לאף אחד זה לא אכפת בעצם והחיים ממשיכים במסלולם. ו כל אותן שנים, מדובר היה בקונספירציה נשית שגרמה לנו לחשוב כאילו אם נטעה, העולם כפי שאנו מכירים יגיע לקיצו.

אז זהו, העניין הוא שמצאתי את עצמי עושה את כל מטלות הבית וההורות שעשתה אשתי לשעבר בהבדל אחד קטן, זה פשוט לוקח לי כפליים זמן. אין מה לעשות, יש הבדל בין מיומנות נרכשת למולדת, וכבר תנו אבותינו: "היהפוך צייד ללקט וכושי חברבורותיו?" או משהו כזה.

אז כן כן, הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. הייתי גבר אחד, קטן, מול כל העולם, ויכולתי לו!

תגיות