כן, ברור שאני מבועסת! חיכיתי כל כך הרבה זמן לעבור ל  IVF ועם כל הסיפורים שאני שומעת על שאיבות של שמונה זקיקים או עשר או אפילו ארבע עשרה ויש כאלו עם עשרים (!!), אז אני עוד יותר  לא מצליחה להבין איך זה שיש לי רק זקיק אחד?! וגם הוא לא ממש גדול!  שלא לדבר על שאר המדדים שמצביעים שסיכויי ההיקלטות שלי לא ממש גבוהים.

ושתבינו, המדדים כולם הרבה פחות טובים מההזרעות הקודמות עם פחות הורמונים בגוף, וזה לא שעברו שנים מאז ההזרעות האחרונות. כולה עברה שנה אחת.
אז איך יכול להיות שהגוף שלי מגיב כבר כל כך מעט??

הפחדים שלי - שאולי כבר אני מבוגרת מדי, ושהגוף שלי כבר לא ייקלט, והסיכוי שלי לילד קטן מאי פעם, רק מתעצמים. ולא עוזרות לי יותר השיחות עם ג'ינג'ה האופטימית. אני בדיכאון.

ועם כל הרגשי שמתחיל להתגבש בתוכי, וכאילו זה לא מספיק, אז מצאתי את עצמי, כמה ימים אחר כך במרפאה, ממתינה כמעט שעתיים (!) להזרעה (הרופא המליץ לא להיכנס ל IVF בשביל זקיק אחד בודד..), עם עוד 7 זוגות לפחות שיושבים לידי ומחכים גם הם, כמוני, להיכנס להזרעה.

וכשאני יושבת שם, ומסתכלת על הזוגות המחובקים, ומקשיבה לתמיכה שלהם אחד בשני,
העיניים שלי מתחילות להתמלא בדמעות, ותוך רגע אני מוצאת את עצמי מול כולם, מנסה לעצור אותן מלשטוף לי את הפנים. ואני לא מצליחה.

אני מרגישה פתאום כל כך כל כך לבד. וכל כך חסרת אונים.
וזה הרגע שבו אני שואלת את עצמי, אני בכלל בנויה להיות אמא?
אם אני לא מצליחה להתמודד עם הרגשי האלו שצצים להם מדי פעם, וגורמים לי להרגיש ילדה קטנה בעצמי, אז אני בכלל מסוגלת לגדל ילד לבד?

ונמאס לי.
נמאס לי לחטוף את הרגשי האלו.
נמאס לי מהחרדות שמציפות אותי ברגעים הכי לא מתאימים.

כן, נמאס לי.
אבל בפנים אני יודעת שזו רק ההתחלה בשלב ארוך של הרבה מאד רגעים כאלו.
כולל כשאני כבר אהיה אמא. כי לבד זה אף פעם לא קל.

אבל אני לא באמת לבד. ויש לי לא מעט חברים תומכים.
אני פשוט שוכחת לפעמים לבקש עזרה.
ואולי זה מה שאני צריכה יותר מהכל ללמוד.
להפסיק לנסות להסתדר רק לבד, וללמוד להיעזר, ולשתף יותר. יותר ממה שהתרגלתי עד עכשיו.

ואני אנצל את הרגע ה'מכונן' הזה להגיד גם תודה.
לכל אלו שכותבים לי שזה עוזר להם. להבין, ללמוד. לדעת שהם לא לבד.

הכתיבה כאן וההודעות מכם עוזרים לי לא פחות משלכם. אז תודה.

ועכשיו אני אקח אויר ואנסה להיאחז במעט האופטימיות שיש בי לסייקל הבא.

 

תגיות