כאילו חיכה לצאת

" לא אני לא רוצה " זאת התשובה שספקתי לפני 30 שנה בערך.  היא נאמרה בחצי מופתעות חצי בהלה ומיד אח"כ המשכתי בשלי כאילו כלום לא קרה . ובכך חשבתי שנעלתי את העניין והוא לא ישוב על עקבותיו . לפני כשנה וחצי כשהציעו לי את הפלטפורמה שהיא וארסיה של השאלה של אז - מיד עניתי כן

מדהים מה שנים יכולות לעשות . כן , תתפלאו הן יכולות לעשות טוב פזית מחשבתית ורגשית .  לי לפחות הם עשו טוב וכן אני אומרת זאת במלוא הסובייקטיביות הראויה-  וזה כבר עניין לפוסט בפני עצמו.

אבל אז כאמור , רציתי שיעזבו אותי בשקט  ובכלל לא הבנתי מה לי ולזה . הוא ,המציע בא בעדינות אליי ושאל את השאלה בקטן " את רוצה לכתוב משהו בדבר לילדים" ? הוא תמיד ידע להתאים עצמו אליי ואלינו ולראות מעבר . הייתי הילדה הקטנה , השקטה והביישנית בחבורה. בעלת העיניים הגדולות ,הסקרניות והבוחנות (הסקרנות מקוננת בי עד היום) . הוא ידע על הרכות שבי לכן בא אליי בקטן בעדנות . הוא ידע את היכולות, ידע את הקשיים שלי ,ידע מתי לדרבן אותי ומתי להרפות .

המציע היה אדם עדין ,תבוני, בעל סט ערכים מכובד- שליחות ואהבת הזולת . הוא היה אדם נחוש מחד ומאידך בעל רגישות גבוהה , אדם שלא מוותר בקלות . את כל זה לא ממש ידעתי בגיל 10, אבל מה שבטוח ידעתי שהוא אדם חכם, אדם שמכיר ואוהב אותי ואדם שרוצה בטובתי ? את כל זאת ידעתי ובכל זאת אמרתי לא  !

גם כשלחץ עליי וכעסתי בתוך תוכי ידעתי שטובתי עומדת לנגד עיניו ולכן כמעט תמיד עשיתי בסוף את שביקש ממני .לעיתים היה קשה והוא החליט להרפות, לתת לזמן לעשות את שלו בשבילי. והזמן עשה ,יכולת הכתיבה שלי עם תרגול, השתפרה לבלי הכר. והיום כמעט תמיד אפשר להבין את כתב ידי . יפה הוא לא ,אבל יש לו אופי והבדיחה שרצה על העניין ( בדיחה של אבי ) "צריך לגייס אותך לשרותיי המודיעין ממילא לא יבינו מה את כותבת" . מה שקוראים היום דיסגראפית

אף פעם לא אמרתי לאדם המציע שהוא חשוב לי ושאני אוהבת אותו .למרות שלדעתי הוא יודע , רואים  עליי הכול  . גם אז ראו וגם היום . הפנים שלי שקופות לפעמים זה טוב לפעמים פחות . ובמקביל דואגת אני לפזר מחוות קטנות שתואמות את ההבעה והרגש שלי . אז דאגתי גם במקרה שלו לפזר מחוות. כל בוקר כשנכנס לכיתה דאגתי לומר לו בוקר טוב . וכשבסבב הקראה באמצעות שקופיות זכיתי בסוכריה, כי אני זו שקראה טוב יותר באותו יום מכל הקבוצה בכיתה זרחתי כמו שמש . "תודה המורה"  לוקחת את הסוכרייה מהר ודוחפת לקלמר לבל ישנה את דעתו ולא לא אוכלת מיד . הסוכרייה היא עדות להתקדמות שלי ולא משמיטים עדויות כל כך מהר , לא בולעים אותם. כנראה בלעתי אחרי כמה שעות

הינו כתה של כמה בנים ובנות בעלי מגבלה פזית ,תשעה אני חושבת . היה בכיתה הזאת הכול חברויות , חרמות ,שמחה ,עצב הצלחות ,אכזבות ולימודים . סדר היום כלל את כל זאת בטיבול של פיזיותרפיה או ניתוחים . תמיד שבוע אחרי ניתוח היה המורה  שולח את המורה העמית ,עוזרו הנאמן והמסור אל שדה הקרב, אליי בבית החולים אחרי ניתוח

ולמה ? גם לשאול לשלומי וגם ללמד אותי עברית באמצעות ה-אלפוני עם הפילון וחשבון חיבור חיסור . ובסוף השיעור היה דואג לתת לי שעורים , כמשוב להבנתי ולהקשבתי . ושבוע אחרי היה חוזר על עקבותיו בנאמנות ושואל: "הכנת שיעורי בית ?" ואני שהחלטתי לעצמי מבעוד מועד לגלות נחישות והפעם ללכת נגד המורה ושליחו עניתי ? לא , אני אחרי ניתוח !  המרה העמית  ענה : טוב . ואז הינו עושים יחדיו את שעורי הבית וגם בסוף השיעור הזה זכיתי לשיעורי בית . והריטואל הנ"ל חזר על עצמו עד שחזרתי לכיתה וחזרתי להיות תלמידה מן המניין

עכשיו תוסיפו לזה כשלושים שנה ובהקשר הזה  אני רוצה להתייחס לשני תחומים :

1 למידה - היא רכישה, הרחבה או שיפור של ידע, תובנה, (ויקיפדיה ) - לא זוכרת למה , אבל כשהיגיע העלון לביתי שהודיע על פתיחת קורס כתיבה אחרי התלבטות לא ארוכה נרשמתי לקורס בן השנה.  כנראה, שהיה זה הגירוי שעורר את הכמיהה שהייתה חבויה בי .לקחתי איתי כמה טיפים שמשמשים אותי גם היום  ,כצידה לדרך . הקורס נחלק לשני סמסטרים ושני מנחים כיבדו אותנו בידע שלהם ,כל אחד קיבל סמסטר , אופיר גפלה טושה וסמי ברדוגו  התבוניים והמוכשרים כל אחד בדרכו . אחד הדברים הזכורים לי הוא עניין המוזה. זהו ,שיש לשכוח ממנה . אין מה להמתין למוזה יש לשבת ולכתוב ... אז בראשי התנפצה התפסה ובעיקר הבנתי שכתיבה היא עבודה, עבודה קשה . עם הניסיון צברתי לעצמי טיפים נוספים  זו הייתה חוויה מעניינת שבדיעבד היא היוותה מבוא למה שבא מאוחר יותר.  אבל אז לא ידעתי זאת והתייחסתי לקורס כפלירטוט קצר שלמד אותי שאני יכולה ושיש בי. שמחתי על הידע שהעניקו לי ובתום הקורס לקחתי איתי את הצידה והנחתי אותה במגירת הלימודים שלי שבראשי ,סגרתי את המגרה ,אך הפעם בלי לנעול אותה . מי יודע ,חשבתי

2 א הזדמנות שנייה - היא הזדמנות  נדירה ואם לא ניקח אותה קרוב לוודאי שלא תהייה הזדמנות שלישית .וזו ניתנת למרות שהראשונה לא צלחה .

ב חוויה מתקנת- חזרה אל אותה חווית עבר ,אבל הפעם בהתייחסות אחרת ובעיבוד אחר .- היום בו פגשתי את הדס גולדשטיין אפרת אדמון ודפנה פליפ זה היה אירוע של אונלייף ונעמת... במרץ 2013 בהייד פארק נשים משפיעות . מעט קודם לכן נבחרתי לאחת הנשים המשפיעות של אותה שנה על ידם . ונתבקשתי לנאום בהייד פארק כחמש דקות על דרכי ותפסתי . זה אפשרי אך לא פשוט . היו שם נשים משפעות נוספות שנאמו כמו : יפה דרעי , איילה חסון וציפי לבני . שם ממש שם פגשתי את  הדס אפרת ודפנה . דפנה עזרה בהפקת האירוע וכיום מעורבת  בפרויקטים שונים . הדס ואפרת מתחזקות ביד רמה את Onlife   אתר התוכן והאקטואליה לנשים הגדול והמשפיע  בישראל . הדס מייסדת האתר ואפרת עורכת האתר.

 זו הייתה חוויה מיוחדת חשובה ומעצימה עבורי ועבור הקהל שהאזין לי . נאמתי על דרכי ועל תפסתי שהתעצבה מחדש , עם האירועים ,העשייה במסגרת מקום עבודתי כל יכול  ( לכל יכול הקדשתי פוסט שלם בשם ' שלוש ארבע ולעבודה ' אתם מוזמנים זה חשוב) והשנים. והיה אף מעניין לשמוע אך כל אחת מהנשים הללו  עושות לציבורים שונים. ולדעת שאני אחת מהן ... המפגש עם אפרת הדס ודפנה היה מעניין ומרגש . ושוב אספתי לתוכי את החוויה לתוך מגירת החוויות שלי וסגרתי ללא מנעול מבלי לדעת מה יקרה

כחודשים אחרי ההתוודאות אחת לשנייה שיחות והתכתבויות איתן  , ניתנה לי ההזדמנות לכתוב באתר שלהן . באותו הרגע עלתה למודע שלי אותה הצעה מגיל עשר , נזכרתי באותה הצעה שאמרתי לה לא. שסירבתי . ואז הבנתי שנתנה לי הזדמנות שנייה יתרה מכך , זוהי הזדמנות לחוויה מתקנת קרי לשנות את התוצאה של אותה סיטואציה מן העבר- ומכאן ממאי 2013 אני כותבת את הבלוג '  תמיד אישה ' באתר Onlife

לא פעם שאלו אותי מה אם הפרטיות שלך, למה לך לחשוף ? נכון ,אני חושפת נקודת כאלה ואחרות מחיי. ובכך מוותרת על הפרטיות שלי במידת מה. משום  שתמיד ידעתי שחשוב לכתוב על עניין הנשיות והנכות.  ועוד ידעתי שאני לא האישה היחידה שהיא מוגבלת . ידעתי גם שזה נושא חשוב גם לציבור המוגבלים נשים וגברים וגם לאלה שנקראים רגלים.  אם להבנה ,הכרות למידה או הזדהות . לא כותבת את שמם של הנוגעים בדבר ומתארת סיטואציות ספציפיות בלבד ואת הרוב משאירה לי...

אז נתנה לי הזדמנות ,בחרתי את נושא הבלוג 'נשיות ונכות' וזכרתי את תובנות הקורס, שפשוט יש לשבת ולכתוב . אז התיישבתי והכול התחיל לנבוע ממני החוצה . בכמויות, כאילו חיכה לצאת , חיכה להזדמנות

ובעצם רציתי להגיד תודה,  לכול הנפשות הפועלות שהוזכרו כאן . על הלמידה שהעבירו לי ועל ההזדמנות שנתנו לי - תודה לכם !