אתמול התקיים מצעד בעלי החיים בתל אביב. מפגן כוח אדיר שמביא את "טרנד" הטבעונות לנקודת שיא חדשה. מעולם לא קמה בארץ צעקה חזקה וקונקרטית כל כך עבור בעלי החיים. נכון יש לנו בעיות, אנחנו מדינה עם בעיית ביטחון קשה, מצוקת דיור, אבטלה ושכר מינימום נמוך. למרות כל זה ישנם אנשים שרואים מעבר, לשיח על מצוקת בעלי החיים אף פעם אין זמן מתאים. מעולם לא תגיע הנקודה שבה נאמר אוקיי הכל סבבה, טיפלנו בכל הבעיות, עכשיו הגיע הזמן לטפל בבעיה הזו.
 


חלק מהמאבק של תנועות בעלי החיים היה לגרום לאנשים להבין שיש בכלל בעיה. כי מי הם אותם בעלי החיים? חוץ מהנקרים בדרכנו ברחוב, החתולים, הכלבים ומדי פעם איזה סוס או שניים, בעלי החיים קיימים ולא קיימים בחיינו. הם האוכל שלנו, הספות שלנו, הבגדים שלנו, השמיכות שלנו, הכריות שלנו, הם בכל מקום. הוקרת תודה? על מה בדיוק? הרי שילמתי על הספת עור הזו ממיטב כספי. כך בעצם הפכנו חלק, חלק מתעשייה של אופנה ומזון שמגלגלת מיליונים, והופכת את המוצרים האלו לחלק מתרבות. תרבות המגיע לי, הם כולם כאן לספק אותי.

אני זוכרת שראיתי בפעם הראשונה גרפיטי על הקיר בלשון "בשר זה רצח", המשפט זכור לי ואני אפילו זוכרת באיזה רחוב קראתי את זה. זו לא היתה הפעם הראשונה בטח שלא בתל אביב. אבל אני גם זוכרת את חוסר ההבנה, את סימני השאלה שעלו לי בראש, מה רצח בבשר? למה זה רצח? ומי אלו האנשים ההזויים האלו שמסתובבים וכותבים סלוגנים כאלו על הקירות? מי אלו הקיצוניים האלו? וזו היתה רק תחילתה של קריאת השכמה, וזה לקח זמן, תקופה של שנה בערך עד שהפנמתי את המסרים, הגעתי להבנה העמוקה שבשר זה באמת רצח, שפרה היא נפש חיה ולא מוצר לעיכול.
 

 


אני גם זוכרת כתבת טלוויזיה שצולמה בצער בעלי חיים בתל אביב, אותו סניף שאימצתי את הכלבה שלי. אני זוכרת שאחד מהשיקולים היו לאיזו כלבה יש פחות סיכוי שיאמצו, אז לקחתי את הכלבה הכי גדולה, עם גוון טיפה שחרחר, ועם העיניים הכי ממיסות שיכולות להיות לכלב. למה זה היה חשוב? כי יודעים כולם שבצער בעלי חיים ממיתים כלבים. אני זוכרת שהסתובבתי בין הכלובים, כל כך הרבה כלבים שחיים בחרפה וצער בין הקירות, ברצפה רטובה משתן. האמנתי שהצלתי אותה, נפש חיה אחת מבין רבות, בחרתי בה והיא עכשיו שלי, ליבי נשבר עבור כל הכלבים שנותרו שם מאחור. ואז ראיתי את כתבת הטלוויזיה על צער בעלי חיים, הוטרינרית של הכלבה שלי סיפרה שם כמה זה כואב לה. היא למדה לימודי וטרינריה כדי להציל חיים והיא נאלצת להרדים עוד ועוד כלבים בכל יום. אני זוכרת כלבלב מסויים בצבע לבן, שנידון להמתה. השכיבו אותו על שולחן והזריקו לו חומר הרדמה, והוא פשוט הלך לישון ולא התעורר. זה היה קשה למראה, בכיתי, אבל המשכתי לאכול בשר וחלב. ההקשר טרם נעשה. 
 
 גארי ושאר ירקות 

ואז הגיע גארי. מה לא נאמר על הנואם האקטיביסט האמריקאי? שהוא קיצוני, קרימינל וחסר טאקט. מעדיף בעלי חיים על בני אדם, ועוד ועוד. כשאני ראיתי את ההרצאה של גארי, לא היה לי מושג מי הוא. זה היה לפני שלוש שנים בערך, צהריים אחד נכנסתי לקישור שקרא לי לבוא ולראות את ההרצאה הכי טובה שתראה אי פעם. הכותרת סקרנה, ותוכן ההרצאה עוד יותר. ישבתי וצפיתי ביותר משעה של הרצאה, לבד אני מול המחשב. אני מודה שעשיתי זאת בתור אתגר, הבנתי על מה ההרצאה בתחילתה, ובלב אמרתי לעצמי - נו מה יש לך לספר שכל כך ירעיד את עולמי? מה אני לא יודעת? וגם אמרתי לעצמי שאותי קשה מאוד לשכנע, אני לא פתי מה שנקרא. וגארי דיבר ודיבר ודיבר, ואני עיכלתי ועיכלתי ועיכלתי, על דיכוי מיעוטים, על ההשוואה בין עבדות לבעלי החיים, על כך ש"אל תעשה לאחרים מה שלא היית עושה לעצמך". לאט לאט חלחלה הצביעות, ההבנה של הפיקציה בה אני חיה. אני אוהבת בעלי חיים, לעזאזל יש לי שלושה חתולים, הבאתי כלבים לאימוץ במהדורת סטודנטים, צילמתי כתבה על SOS   חיות, אני חברה בכל הקבוצות בפייסבוק למען בעלי חיים, ואני אוכלת עוף, גבינות וביצים. איך זה מסתדר? במי אני פוגעת? גארי ענה לי על כל השאלות האלו - זה לא מסתדר, ובבעלי החיים השקופים אני פוגעת.
 


 


שברתי את הכלים - אין יותר תירוצים
משם הדרך לטבעונות כבר נסללה, התחלתי בלהסיר בשר ועוף מהתפריט שלי והפכתי לצמחונית לראשונה בחיי. הדיסוננס הקוגנטיבי שלי היה חזק מדיי אחרת, ועדיין המשכתי לקרוא ולהתעניין, והמצפון לא הניח לי. זה לא מספיק, בשר ועוף זה רק חלק מהבעיה. עד היום כשאנשים אומרים לי אבל אני לא אוכל כמעט בשר או עוף, אני אומרת להם שעדיף לאכול את זה, מאשר חלב וביצים, כי התעשייה השנייה כל כך אכזרית, ופרות והתרנגולות הן אלו שנושאות את הנטל והסבל הכי גדול. אפילו יותר מדגים, להם יש סיכוי אפילו קטנטן לחיות ולמות חופשיים, פרות ותרנגולות נידונו, מראש הן נולדות לתעשייה שדנה אותן לשבעה מדורי גיהנום רק בשביל להפוך לסטייק בסוף הדרך. יש נפש חיה על פני כדוה"א שלא עשתה רע לאיש, ההיפך רק נתנה ונתנה ונתנה (אמנם בכוח) מעצמה לבני האדם, שמגיע לה צער כזה? שיחטפו ממנה את הילוד בן הדקה שנשאה ברחמה במשך 9 חודשים? מושפלת, מוכה ושבורת לב, וכאילו לא מספיק, מחוברת למכונות שמפמפמים ממנה את נוזל החיים אותו ביקשה להעניק לתינוק שלה. בשביל מה? בשביל מיליארדי התינוקות המגודלים בעולם? בן אדם הוא היצור היחידי על פני כדה"א ששותה חלב עד יום מותו. נוזל שמותאם להתפתחות הראשונית של ילוד, כל בעל חיים מתבגר ונגמל משתיית חלב, ואנחנו? תינוקות מגודלים שכמותנו, מסרבים להיגמל מהעטין ודנים את המחוברת אליו לגיהינום עלי אדמות.


כיום אחרי שנתיים וחצי של טבעונות, אני מכירה (או לפחות אני חושבת שאני מכירה) את כל הקלישאות באשר הן. כל המחסומים, הטענות והתירוצים שבני אדם יכולים להעלות על רוחם. יכולה בדקה לזהות, למי ראש פתוח דיו כדי להפנים ולהבין, מי נמצא בתהליך הפנמה וזקוק אולי לעוד מידע ועוד עזרה. וגם מי שאטום למסר, נרתע מהמסר, ומסרב בכל תוקף לקבל את האג'נדה הטבעונית, שמאיימת על חייו הנוחים והמוכרים כל כך. תמיד היו ויהיו כאלו, בכל שינוי חברתי היו המתנגדים, הנאבקים נמרצות לשמר את מה שקיים, אלו שנלחמים כדי להרחיק כל מה שמאיים על עולמם הקטן והסגור מהתפתחות ושינוי טבעי. הרי האדמה זועקת, בעלי החיים צורחים, ועולם כמנהגו נוהג? לא עוד, יש כאן תנועה והלך רוח שהתחילה כבר בשנים האחרונות להצמיח שיניים, להשמיע קול. כי הרי מדובר בניסיון לא רק להציל את מיני בעלי החיים באשר הם, מדובר ברצון עז להציל את המין האנושי. ממה אפשר לשאול? להציל את בני האדם מאפאתיות כלפי סדיסטיות, שימור צלם האנוש שלנו, אכפתיות מפני סבל, הגנה על החלש, מניעת דיכוי מיעוטים, לסרב לקבל ולעכל כל כך הרבה שקרים שנלווים לתעשיית המזון. להקשיב ולשנות את העולם, כי הכוח הוא בראש ובראשונה אצלנו, והכול מתחיל ונגמר במה שאנו בוחרים להכניס לצלחת. זה כזה פשוט.

 

תגיות