ככל שפגשתי יותר אנשים, במסגרת עבודתי, התחוורה לי תמונה עגומה: אנשים לא אוהבים לקום וללכת לעבודה. הם מתעוררים כל בוקר מתוך תחושת מחוייבות אל מציאות שמרגישה אפורה ונטולת חיוניות. "סוחבים"- זו המנטרה שהופכת עם הזמן למטרה.

גם אני הייתי שם, באותה מציאות עגומה, אותה חוויתי במשך שנים על בשרי... אבל דווקא מפני השינוי שעשיתי- נכנס בי הלהט לשנות את האווירה לכל אותם אנשים.

באותה תקופה ניהלתי את השיווק במפעל משפחתי. לא היה לי אומץ לקום ולעזוב, וגם לא שמץ של מושג, מה צריך להיות הצעד הבא. הסתובבתי בפרצוף חסר שביעות רצון, כתמים שחורים-עמוקים מתחת לעיניים, שיממון  בלב ועייפות גדולה.

 

כמו כולם, "נתתי בהם סימנים" - האשמתי את המשפחה, את המשכנתא, את הילדים, את כל מה שאפשר ? העיקר לא לעשות צעד אמיץ אחד ודי. אך הדחף הזה, שלא נתן לי מנוח, לא ביום ולא בלילה, הרים את קולו כך שהייתי חייבת רגע לעצור ולהקשיב.

 

אחרי שרשרת החלטות, שבזמן אמת, נראו כחסרות כל הגיון, הגעתי לחיים מלאי סיפוק, מרץ, סקרנות, ואהבה ליום החדש שנולד.


 

בחזוני, אני רואה עוד ועוד אנשים מתעוררים בבוקר וחיוך על פניהם. בחזוני, הם מרגישים מועצמים. הם מרגישים מצליחים ומסופקים. עבודתם משקפת את עצמם, מביאה לידי ביטוי את כישורם, ממלאת את החיים במשמעות ועניין.  והכי חשוב- הם בתוכה מתוך בחירה חופשית.

מקום עבודתם, הוא מקום המקבל את פניהם. מלא זרימה, חיוניות, שיתוף פעולה ופירגון.

מקום עבודתם, במראהו, מכבד אותם משמש כמשאב המזין אותם. 

 

 

מפעם לפעם אביא דוגמאות מרתקות, על ארגונים, חנויות, על גרג' שהפך לסטודיו לתכשיטים ועוד כאלה ואחרים שאמצו את שיטת הפנג שואי כדי להזרים את האנרגיות הללו בחללים ובעובדים- והתוצאות: מדהימות.

 

 

אז גם אם חונכת שיש הבדל בין רצוי למצוי, בין פרנסה להנאה- אני רוצה להיות הקול הקטן בתוכך שמזכיר, שאפשר גם אחרת...:) שהגשמת חלום היא בעצם להפוך את הרצוי למצוי, בכל תחום בחיים. לכל אחד מאיתנו יש ייעוד, ואת הכישורים והכלים להגשמתו, כל שנותר הוא להשיל דפוסים ואמונות, להשיל את השרוולים ולצאת לדרך.

כי כמו שדר' סוס אמר: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"

 

תגיות