אני מאמינה שזו הסיבה שבגלל זה היה לי כל כך קשה בשבועות האחרונים, לכתוב ולבטא ולשתף אתכם במה שאני מרגישה. מעין פחד שאולי זה לא אמיתי, שאולי בשבוע שבע אני כבר אגלה שאין דופק. או שמשהו לא בסדר. או בשבוע שמונה או תשע או עשר.

אבל השבועות עברו. לאט לאט אבל בסוף הגעתי לשבוע שבע. ואחרי שעצרתי את הנשימה כמעט לכמה שניות, שמחתי לגלות שיש דופק! וההבהוב הקטן הזה בלב של העוברון שנמצא לי בבטן, עזר לי סוף סוף להתחיל לעכל. שכן, אני בהחלט בהיריון.

טוב, היה עוד משהו או 'משהו-הם' שעזרו לי מאד לעכל את החדשה ה-בהחלט מרעישה הזו עבורי,
וזה כל התופעות ש'זכיתי' לביקור מהם, כבר משבוע חמישי!!
אם זו העייפות הבלתי נורמלית שתקפה אותי בפיהוקים משוגעים כבר בשלוש אחר הצהריים, או בהירדמויות בלתי נשלטות כבר משמונה בערב, ואם זה הקאות בלתי פוסקות במשך כל היום והלילה (מי לעזאזל מדבר רק על בחילות בוקר??) ואפילו כאבי הגב שציפיתי להם רק מהשליש האחרון והם לגמרי הקדימו.
וזה עוד מבלי לדבר על תופעות שלא ממש שמעתי עליהן או ערה אליהן עד אז, כמו צמרמורות חום בלילה (כן, כן יש דבר כזה) או התקפי עצבים ובכי אאוט אוף כלום, מכל דבר שרק זז לידי.

וכן, תאמינו או לא, אבל אני נשבעת שגם הבטן התחילה לבצבץ בשבוע חמישי. אני ממש נשבעת.

אבל אין כמו המראה של הדופק (שבשלב הזה את רואה במקרה הטוב, רק משהו מהבהב, בלי שום קשר של ממש לצורה של עובר), שיכול לגרום לך לכזה אושר. וריחפתי. כולי מתרגשת ורוצה לספר לכל העולם.

וזה נמשך כמה שעות. עד שחזרתי לקרקע.
אז נזכרתי בהיריון שנגמר בשבוע 10, לפני קצת יותר משנה.
אז החרדות הישנות התחילו לאחוז בי שוב. מה אם זה יקרה שוב??

סה"כ כל הסטטיסטיקות עובדות נגדי, ולא ממש עוזרת גם הכתבה שהיתה לפני שבועיים עם פרופסור משיח שמדבר על כמה קשה להיכנס להיריון תקין עם טיפולי הפוריות שנעשים היום בארץ.

אז איך אני יכולה ממש להירגע ולשמוח ולספר לכולם?
אז אני מנסה להדחיק. לנסות לעבור יום יום בלי לחשוב יותר מדי.
וכשזה לא עוזר, ואני כן נתפסת פתאום בהתפרצויות חרדה, אני מוצאת את עצמי במוקד הנשים, בודקת דופק. וככה שבוע אחר שבוע. וכן, אולי תגידו שזה קצת פרנואידי,אבל לא אכפת לי, כי בשלב הזה יותר חשוב לי מהכל לדעת שהכל בסדר.

אז כן אני כבר בשבוע 12. ויש עדיין דופק. הוא אפילו זז המון (מה שאולי תורם לא מעט להקאות שלי, אני לא באמת יודעת). אבל יש עוד כל כך הרבה בדיקות לעבור עד שאוכל לקחת נשימה ארוכה ולשמוח.

אבל מצד שני, איך אפשר שלא לשמוח כבר עכשיו? כשכבר משבוע 10 ראו את הדמות הזו באולטראסאונד שלא רק מהבהבת כמו נקודה.
ואיך אפשר שלא לדמיין את עצמי מחזיקה אותו או אותה בעוד פחות מתשעה חודשים. אז זהו שאי אפשר.

אז ככה אני מוצאת את עצמי שבועות האחרונים ב ? Ups & downs, משמחה לחרדה, שוב ושוב. מנסה להדחיק את הפחדים, להתמקד בשמחה ולקוות שהזמן יעבור והכל יהיה בסדר.

משהו בבטן אומר לי שהפעם זה כאן כדי להישאר.

ומחר השלב הבא. שקיפות עורפית. תחזיקו לי אצבעות.

 

תגיות