קור כלבים

קור כלבים

למה לעזעזל לטוס למיניסוטה בחורף? שאל אותי חבר ששמע שהזמנתי כרטיס טיסה.
"יש שני סוגים של אנשים שגרים במיניסוטה בחורף" הוא אמר לי. "הסוג הראשון הוא אלו שנולדו שם ואין להם מספיק כסף לברוח לפלורידה. הסוג השני הוא הרפתקנים שרוצים להתנסות בקור לפני שעושים מסעות לקוטב הצפוני. אלו שמשתעממים כבר מתחרויות איש ברזל, וטיפסו כבר שלש פעמים על האברסט".
"שטויות" השבתי. "קצת קריר. אקח סוודר".

בישראל אין באמת סוודרים. יש אריגים. אריגים הם חולצות טישרטס ארוכות מצופות בסיבים קטנים שנותנים הרגשה של משהו שיכול לעזור בקור של עשר מעלות צלזיוס. את הסוודר האמיתי הראשון שלי קניתי בקטמנדו, נפאל, לפני כעשר שנים. היה שם קריר במקצת, והאוויר מלא היה בשווק אגרסיבי של סוודרים מצמר של יאק. נכנסתי לחנות המפוארת ביותר. הסתכלתי והתחלתי להתעטש. התאפקתי. המשכתי לנגוע בסוודרים הללו, כי איך ניתן להסתכל על סוודרים בלי להרגיש בידיים את החספוס הנעים של צמר היאק על קצות האצבעות. העיניים החלו דומעות, האף לנזול והעיטושים התגברו והגיעו לקצב של עשרים לדקה בקבוצות של ארבע או חמש, ואני בכלל גבר של שלשה עיטושים רצופים בלבד. יצאתי מהחנות. הדמעות יבשו, האף פסק לנזול והעיטושים נעלמו כאילו נלקחו ברגע על ידי קסם רב עוצמה. נכנסתי שוב לחנות, חושב שהתגברתי על מכת העיטושים, והנה התופעה חזרה על עצמה שוב. הבנתי שאני אלרגי לצמר של יאק. קניתי סוודר של כבשה טיבטית והמשכתי לטייל עם צינון קל כרוני לאורך הטיול כולו. הבאתי איתי את הסוודר לארץ. ניסיתי לקחת אותו לחרמון. הסתכלו עלי כולם כאילו נפלתי מהירח, או לפחות מנפאל. הסרתי את הסוודר ולבשתי במקומו את האריג. נשמתי לרווחה.

yak-wool

מסתבר שיש לי קרובים במיניסוטה. הם הזהירו אותי. ביקשו ממני להביא סוודרים של ממש. אמרו שקר יחסית לחודש דצמבר. נכנסתי לחדר הארונות ואורו עיני. מאחור הסתתר שם סוודר במצב של כמעט חדש. סוודר אמיתי של כבשה טיבטית. סוודר בן עשר שנים.
"הוא קצת מאובק" אמרה אז אשתי. "שטויות" השבתי לה, לא זכרתי את טראומת היאק.

האלרגיה תקפה אותי במטוס. לא הבנתי מה קורה. העיטושים הסדרתיים תקפו אותי ללא רחם. האף נזל ודרש כמויות בלתי הגיוניות של טישו. בשני תאי השירותים נגמרו ניירות הטישו תוך שלש שעות. זו פעם ראשונה שהדיילים היו צריכים להתמודד עם מחסור תחלופה שכזה. עשר שעות של עיטושים, פרצופים מאיימים של נוסעים הבטוחים שאני מרעיל אותם בווירוס. היו כאלה ששאלו אותי אם הייתי באפריקה בחודשיים האחרונים. אני הבטתי בהם בעיניים דומעות, והבטחתי להם ? זה לא וירוס, זו הכבשה הטיבטית שמצליחה להפוך אותי ממוצק לנוזל.

רוח קפואה קיבלה את פנינו עם הנחיתה. "זה מגיע ישירות מאלסקה" הסבירו לנו המארחים המקומיים. "מיניסוטה ממוקמת כך שהרוחות הקרות יורדות ישירות מאלסקה למיניסוטה. בדרך הן עלולות להתקרר יותר. היום עוד חם יחסית. רק מינוס חמש עשרה מעלות".
הנזלת שלי קפאה וסתמה לי את האף. הדמעות התקשו על הלחיים. רק העיטושים לא פסקו. נסעתי ישירות לבית המרקחת. קניתי את כל התרופות המומלצות נגד אלרגיה, יחד עם אלו שמייבשות נזלת, ואלו נגד התקררות. יצרתי לי קוקטייל מקומי ובלעתי. בלילה הוספתי אקמול צינון. שקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי לפנות בוקר. נטלתי את סוודר הכבשה הטיבטית, עטפתי אותו בשתי שקיות, וטמנתי אותו עמוק במזוודה, שמא יצליח סיב כבשתי לעבור מסלול מכשולים אווירודינמי ולחדור לתוך אפי הלח. במקום הסוודר לבשתי חמש חולצות ואריג. יצאתי החוצה לעבר המכונית, לקור שהתגבר בינתיים והגיע למינוס עשרים וחמש מעלות.

בן האדם לא תוכנן לשרוד קור של מינוס עשרים וחמש מעלות. לא ניתן לתאר קור כזה. הנשימה נעתקת, גלי הקור חודרים כל פריט לבוש, ומזדחלים להם דרך העור, מבעד לרקמות הרכות ועד לעצמות. כשהקור מגיע לעצמות, התנועות הופכות איטיות יותר, המחשבה הופכת מבולבלת יותר, ורב הסיכוי לא למצוא את המפתחות למכונית שעומדת לה ממש למולך. ובעוד אתה מחפש את המפתחות למכונית אתה מתחיל לרעוד, לגדל זיפים של קרח על הפנים, ולהתחנן שלא שכחת את המפתחות בתיק במלון או שמא נפלו בריצה מחזית המלון למכונית. ההיסטריה גורמת לך לצאת בריצה חזרה למקום חם. אתה רץ חזרה למלון, לא שם לב שבדרך יש קרח שחור הדוק לכביש. אתה מחליק, מצליח לא ליפול ממש, ויוצאת לך קללה במרוקאית למרות שאתה מקלל בדרך כלל ביידיש. במלון אתה מגלה שהמפתחות היו כל הזמן בכיס של המכנסיים. אתה מקלל ביידיש ורץ בחזרה למכונית, מפעיל את החימום ונרגע.

בקור של מינוס עשרים וחמש מעלות אף אחד לא מסתובב ברחוב. אין כלבים. אין חתולים. אין ייתושים. הרחובות ברחבי מיניסוטה נטולי חיים. מזכירים הם את ים המלח. התנועה מתקיימת במסדרונות המחברים בין הביניינים. מיניסוטה בחורף הופכת לעיר של מעל. אנשים מתרוצצים במסדרונות, חנויות ומסעדות ממוקמות במסדרונות. אפילו אופניים נוסעים בין הביניינים במסדרונות המקשרים. החיים בקור המקפיא של מיניסוטה הופכים את האוכלוסיה לאנשים של מחילות.

skyway

חזרתי למלון. למול האח המלאכותי עלעלתי בעלוני התיירות שפוזרו להם בין הכורסאות בלובי. הראו שם ילדים קטנים לבושים סוודרים ומעילים, יושבים על שפת אגם קפוא ודגים באמצעות חכה הטובלת במים הקפואים באמצע חור עגול שנחפר בקרח. "לא ייתכן" אמרתי למארחים שלי.
"ייתכן וייתכן" השיבו הם, וסיפרו שכל כך משעמם במיניסוטה בחורף עד שאנשים נאלצים לעשות את הדבר היחידי האפשרי בקור הזה ? לדוג דגים באגם קפוא.
"איך עושים את זה?" שאלתי.
"צריכים להתלבש היטב" הם אמרו. "הרב שמתמשים בסוודרים חמים מפרווה של כבשה ארקטית. ממש כמו אלה שהילדים בברושור לובשים".
"אלוהים ירחם עליהם" אמרתי ביידיש, ואחר כך במרוקאית, התעטשתי שלש פעמים והלכתי לישון.

 

בקרו אותי בבלוג - http://diditells.WordPress.com/