מי לא רוצה שהילד שלו יהיה כוכב?

הכתבה הראשונה שבה נעסוק בתכנית "המגזין" בשבת בערב (20:00, ערוץ 10) עוסקת במציאות העגומה של הפדופילים שמשתחררים מהכלא, ווהעובדה שאנחנו צריכים לחיות לידם והם רוצים לחיות בינינו. רק בשבוע שעבר השתחרר הפדופיל המורשע אדריאן שוורץ, ועבר לגור בסמיכות בלתי מתמיהה בשכונה שיש בה בתי ספר, ילדים וגני שעשועים.

הבעיה היא אמיתית וקיימת - פדופילים מרצים את עונשם ומשלמים את חובם לחברה, ואז מנסים להשתלב בחזרה בחיים, איש לא עוזר להם או משקם אותם, והסיכוי שהם יחזרו לאנוס ילדים הוא גדול. רק לסיבור האוזן, אין כיום בישראל נתונים מדויקים לגבי מידת הפשיעה החוזרת של פדופילים, משום שאיש לא טורח לבדוק או לפרסם את הנתונים. כל המומחים שדיברנו איתם מציינים שמדובר באחוזים גבוהים מאוד שחוזרים לכלא.

יתרה מזאת, הפדופילים אינם מחויבים לקבל טיפול לאחר שחרורם, ואלה שעברו סירוס כימי כתנאי לשחרור מוקדם, יכולים בקלות להזריק לעצמם טסטוסטרון ולבטל את השפעת הסירוס הכימי. נכון להיום, קיימות רק 4 קבוצות טיפול לפדופילים מורשעים, ורבים משחרים לפתחן. כרגיל, המערכת מערימה קשיים עצומים - ובעצם, אין להם לאן לפנות לעזרה. אין לפדופיל באמת אפשרות להשתקם אלא אם יעבור גם טיפול נפשי מלווה, ולאסירים המשוחררים אין אפשרות כזו כיום. אגב, כבר למעלה מ-12 שנים שוכבת לה הצעת חוק לשיקום פדופילים כאבן שאין לה הופכין. הצעת חוק מפורטת שאיש לא מטפל בה. בעבר טיפלתי בנושא הזה מספר פעמים, משום שהנושא הזה עולה לכותרות בכל פעם כשמשתחרר פדופיל מורשע. וכהרגלנו, שום דבר לא קורה אחרי זה.

תסכימו איתי שזהו אבסורד: המדינה מכניסה אותם לכלא, עושה להם "נו נו נו" ובצדק, אבל כשהם משתחררים, הם יכולים להגיע לשכונות שלנו, ואנחנו, ההורים, מוצאים עצמנו חסרי ישע.

בכתבה שנשדר ביום שבת, נספר גם את סיפור ההתעלמות מהמשך הטיפול בפדופילים, וגם את סיפורן של קבוצות ההורים שקמות במקומות השונים, על מנת למלא את החלל שמותירה המערכת. פגשנו שתי קבוצות הורים שכאלה, שקמו בעקבות הרצון להגן על ילדיהם מעברייני מין משוחררים. חלקכם אולי כבר מכירים את האתר "תנו לגדול בשקט" ששם לו למטרה לחשוף את כל הפדופילים שמסתובבים בינינו, למען יראו וייראו. ההורים שראיינו לצורך הכתבה לא הסכימו להצטלם בפנים גלויות, ואפשר להבין אותם.

אני יודעת בצורה חד משמעית, כאמא לשתי ילדות, שאם בשכונה שלי היה מסתובב פדופיל מורשע, הייתי הופכת את שירות בתי הסוהר כדי שיקחו אותו, ירחיקו אותו ויטפלו בו. לשם ההבהרה, אני לא טוענת שצריך לסגור אותם בשכונות מיוחדות, אלא שהדבר הבסיסי שצריך לעשות הוא לטפל בהם. נקודה. הם בני אדם חולים, מגיע להם שיטפלו בהם, אבל אנחנו לא צריכים להגיע למצב בו קמות "קבוצות משטרה שכונתיות" כדי להגן על הילדים שלנו.

אני גם מכירה את הקלישאה המטומטמת של "נו, אז לא מספיק שהם עבריינים, עכשיו אנחנו גם צריכים להפריש מכספי המיסים שלנו כדי לטפל בהם? עכשיו צריך לעזור להם להשתקם?". זו הנטייה החברתית הטבעית שלנו - שהם יילכו וינמקו בכלא ורק שלא יהיה לידינו. לא מתפקידנו לטפל בפושע, סוטה וחולה נפש. בתור אדם שמחשיב את עצמו כליברלי, אני חרדה לשלומם של הילדים שלי, ודורשת שהמדינה תעשה את כל מה שהיא יכולה כדי להגן עליהם, ובהחלט מוכנה לשלם מכספי המיסים שלי כדי שזה ייעשה.

"הילד שלי יהיה שחקן כדורגל מפורסם"

כולנו מכירים את ההורים שמריצים את ילדיהם לפסטיגלים, אודישנים, פרסומות. להיות כוכבים. כתבה נוספת שנשדר בשבת ב"מגזין" מתייחסת הפעם להורים ה"מאמנים" - הורים שהחליטו להפוך את הילדים שלהם לכוכבי ספורט.

בין אם זה כדורסל, כדורגל או טניס או גיטרה, כולנו חושבים שילדינו הם המוכשרים ביותר. אין ילד אחד חובב כדורגל בישראל שלא יחתום עכשיו אם יגידו לו שהוא מסי הבא. ההורים שנפגשנו איתם מחפשים לתרגם את הכשרון הטבעי של הילד לקריירה, ומן הסתם גם לדולרים מתגלגלים בחשבון הבנק.

היינו השבוע עם שתי משפחות כאלה, וזה קשה להאמין: יום אחד קם האבא, מפסיק לעבוד, ומשמש בעיקר כנהג של הילד. זה כרוך בנסיעה של שעה וחצי מהצפון למרכז, שלוש שעות אימון, עוד שעה וחצי נסיעה חזרה, הילד אוכל בדרך, עושה שיעורים בקפיטריה, וכך נראים החיים שלו.

המציאות של הורים שמגשימים את חלומות הילדות שלהם דרך ילדיהם מוכרת לי, וזו בעיניי טעות איומה. אתן לכם דוגמה מהחיים שלי: בשלב מסוים של חיי, אני, וגם סביבתי הקרובה, חלמנו שאהיה פסנתרנית מבצעת מקצועית. ארתור רובינשטיין הנשית. בגיל 15 עמדתי בפני פרשת דרכים והייתי צריכה להחליט האם להיכנס למסלול של 7 שעות אימוני פסנתר ביום לתקופה של חמש עד שבע השנים הבאות. בעצם, להעביר את הילדות שלי בלימודי פסנתר אינטנסיביים. ההבטחה היתה מאוד גדולה, הייתי אמורה להיות כוכבת. באמת. היתה המון גאווה כרוכה בנושא.

אבל להורים שלי היה ברור שזה לא קורה. גם ככה קשה לוותר על החיים, על החבר'ה והים. הם שאלו אותי לדעתי, וכשאמרתי שאני לא רוצה, בזה תם העניין.

תשאלו אותי אם אני לא מתחרטת? אני כל הזמן מצטערת. הנה, אפילו כתבתי עכשיו ספר שלם שהגיבורה שלו היא פסנתרנית..

שתי בנותיי הביעו בזמנן את רצונן ללמוד לנגן על פסנתר. בתי הגדולה מוכשרת מאוד להלחנת מוסיקה, היא שומעת ומלחינה בכלל בלי לקרוא תווים. אבל אני מכירה את זה: אחרי שנתיים מגיע המשפט "אמא, לא בא לי". ואז מה עושים במצב כזה? להתעקש או לא? היה לי מאוד קשה לשחרר, כי בעצם הפנטזיה שלי לא תוגשם. אבל בינינו, רובנו לא מגשימים את חלומות הילדות שלנו, או חלומות הנעורים או אפילו את חלומות הבגרות שלנו. רובנו לא באמת עוסקים במקצוע שבו היינו רוצים לעסוק, וזה לא פיר.

בכתבה שנשדר בשבת בערב, דיברנו גם עם ילדים-כוכבים שגדלו להיות שחקנים מקצועיים - כמו אייל ברקוביץ', למשל, שהיום שני בניו מתאמנים בכדורגל, והוא בהחלט ההוכחה שהשקעה בילד מוכשר מניבה פירות, אבל לא תמיד זו התוצאה: פסיכולוגים יכולים להעיד שצורת חיים וילדות כאלה עלולות בהחלט לגרום לנזקים נפשיים לילדים, גם אם הילד מחוייב ורוצה בכך מאוד, ולא רק ההורים שלו.

מבחינתי, גם בנושא הדעה שלי נחרצת. קודם צריכה להיות ילדות. בפירוש.