יש לי ילד מפונק בן 40
אני לא מבינה מה לא עשיתי בסדר שככה הבן שלי יצא.
אני מתחילה לחשוב שאולי נכשלתי בחינוך וכבר אין לי כוח לתקן את הטעויות שהוא עושה. כמה אני יכולה להתמודד עם זה, כמה"???
"בואי תספרי לי מההתחלה", ביקשתי ממנה, "חסר לי קצת רקע".
"מאיפה להתחיל"? היא שאלה אותי.
"מאיפה שאת רואה לנכון" עניתי לה.
[במאמר מוסגר: פעמים רבות הקליינטים שלי שואלים אותי מאיפה להתחיל את הסיפור שלהם ומה להגיד. אני בכוונה לא עונה כדי לא להגביל את הדרך בה הם בוחרים להציג את הסיפור. אני גם משתדלת לא לשאול שאלות מכוונות במהלך ההצגה כי זה מסית את הדיון לנקודה שהם חושבים שהיא חשובה לי וזה פוגע באותנטיות ובספונטניות. בנקודה זו אני פשוט מקשיבה. גם אם יש לי שאלה מסוימת לשאול אני לרוב מגלה שאם התאזרתי בסבלנות היא נענתה בשלב מאוחר יותר. רק כשמסתיימת הצגת המקרה אני מתחילה את שלב שאלת השאלות].
"אז ככה", היא התחילה לספר ונאנחה אנחה חלושה.
יש לי 4 ילדים גדולים, נשואים ועם ילדים. כל אחד מהם עובד בעבודה מסודרת וחי טוב בסך הכל. אנחנו משפחה מלוכדת, חמה ויש קשרים טובים בין הילדים לפחות בין חלקם.
הבן שלי עליו אני רוצה לדבר הוא הבן הקטן. הוא בן הזקונים וההפרש בינו לבין אחריו הבוגרים יותר הוא מאוד גדול.
הוא באמת ילד מקסים. קצת מוזר לי להגיד עליו שהוא ילד בגיל 40, אבל בכל מקרה הוא הילד שלי.
מאחר שהוא היה תמיד התינוק שלי הוא זכה ליחס מיוחד גם ממני, גם מבעלי וגם מכל האחים שלו. הם תמיד התייחסו אליו כאל ה"קטן" בעוד הם היו אחווה של 3 אחים בוגרים.
בדיעבד אני חושבת שהיתה בבית תחושה של קנאה. האחים שלו קינאו בו ובפינוק שנתנו לו. הוא לא היה צריך להתאמץ בשביל שום דבר. תמיד נתנו לו כסף, הוא מעולם לא עבד כנער, מעולם לא היה שותף לעבודות הבית ועשה מה שבראש שלו. מעולם גם לא ציפינו ממנו להיות שותף. האחים הגדולים שלו כן עבדו כנערים בחופש הגדול וכן היו הרבה יותר עצמאיים.
עם הקטן היה לי נוח שיש לי מישהו לטפל בו ולו היה נוח כי זה כיף להיות מפונק.
היה לי נוח לטפל בו כי הוא היה מעין מפלט מהזוגיות הלא מוצלחת שלי, אני ובעלי לא מסתדרים כל כך טוב. התחתנתי בגיל צעיר יחסית, לא היה לי נסיון עם גברים והיום אני מרגישה שאני משלמת את המחיר. במקום להתמודד עם הזוגיות המשמימה עם בעלי היה לי נוח שיש לי הסחת דעת, שיש במי לטפל, את מי להסיע, למי לדאוג...
פיתחנו מערכת של תלות הדדית והוא ידע בדיוק על איזה נקודות ללחוץ כדי לקבל את שלו והוא קבל את שלו ? תמיד!!! לא היה לי כוח לריב איתו ואמרתי לעצמי שיש לו זמן עד שיצטרך להתמודד עם החיים ושיהנה בינתיים.
כנראה שגוננתי עליו קצת יותר מדי בתיכון
בבית הספר הוא היה קצת עצלן, לא הכין שיעורים, לא השקיע, הבריז בלי הפסקה מבית ספר התיכון ובקושי הוציא בגרות, בקושי. מימנתי לו מורים פרטיים למקצועות שהתקשה בהם, אבל מאחר ולא היתה לו מוטיבציה ללמוד זה לא עזר. מצאתי את עצמי מתקשרת למורים שלו ומתחננת בפניהם שיתחשבו בו, מתחילה להמציא עבורו תירוצים ומשקרת עבורו כדי לחלץ אותו מהבורות אליהם נפל.
שכנעתי את עצמי שזה מכוונה טובה, שאני אמא דואגת, אכפתית ואמא למופת וככה צריכות להתנהג כל האמהות. כשאמרו לי שאני מגוננת עליו יותר מדי, ביטלתי את הדברים והאשמתי אותם בליבי שהם הורים לא אכפתיים, לא מעורבים וחבל שהם נותנים לילדים שלהם להתמודד עם החיים הקשים ולא פותרים להם את הבעיות.
להמשך המאמר לחצו כאן
צילה שנהר - יועצת זוגית, אישית ומגשרת.
יעוץ פרקטי, קצר, הנותן כלים הן במישור הזוגי והן באישי.
פגישה ראשונה ללא תשלום.
יעוץ גם בסקייפ בכל הארץ ולישראלים בחו"ל.
050-6402526





React to WordPress