יש אנשים של חורף

הטירוף הגדול של חנוכה כמעט מאחוריי, לאחר 35 הצגות בשמונה ימים.

אחרי כל מסע כזה, כל שנה , אני מודה לאלוהים וחושבת שזה סוג של נס שבסוף 'חנוקה' נותרתי שלימה. השנה פיזזתי לצידה של חברתי היקרה ציפי שביט והאלילה חנה לסלאו במחזמר ' 101 כלבים דלמטיים', בכל בוקר נסעתי מוקדם להיכל התרבות לעוד 5 הצגות ברצף והודיתי לאלוהים שלפחות לא קר וגשום כמו בכל דצמבר במהלך החג.

לא. לא בגלל שאני לא אוהבת חורף, להיפך, אני אוהבת אותו מאד. זה רק בגלל הפקקים המטורפים שנוצרים סביב האולמות 'המקיאים' אלפיים איש החוצה בעוד האלפיים הבאים מחפשים חנייה כדי להיכנס לאולם תחת גשם זלעפות. הגשם מכביד מאד על המסע המפרך של האימהות המטופלות בקטנטנים העטופים במעילים שרצים בין שלוליות אל התיאטרון ממקום החנייה הרחוק.

אבל אז התפרצה השריפה הנוראית שכילתה יערות שלמים ועטפה את חיפה באפור מחניק של עשן במקום אפור של ענני גשם, והתפללתי שיבוא כבר הגשם המבורך ויציל את האנשים, הבתים, היערות ואת חופשת חג האש הזה שקיבלה תפנית כל כך קשה. הוא לא בא למרות תפילותיי. הגשם חיכה לו אי שם ונתן למסוקי כיבוי מכל העולם לעשות את העבודה במקומו.

והנה, בסוף השבוע פתחתי את המחשב ותחזיות חזאינו הן סוף סוף תחזיות של חורף. גשם, סופות, ממטרים עזים, אפילו שיטפונות. ברוך השם.

אנשי החורף- עורו, הוא בדרך, החורף הנהדר.

באופן כללי העולם תמיד נחלק לשניים (בניגוד לצבא שבו הכול נחלק לשלושה):

יש אנשים טובים ויש אנשים רעים.

יש אוהבי חתולים ויש שונאים (אף פעם לא הצלחתי להבין את זה).

יש אוהבי ספורט ויש את בטטות הכורסא.

יש שאוכלים ומשמינים ויש את אלה (המעצבנים) שטוחנים בלי הכרה ונשארים רזים.

ויש גם את אנשי הקיץ שחום, שמש, זיעה, דביקות וים עושים להם את זה מול אנשי החורף שאפור, קר, גשם, שלוליות,תנור, מרק ושמיכות פוך גורמים להם להתעורר לחיים.

אני שייכת לחלק השני.

ראיתי פעם תכנית טלוויזיה על המשוגעים בארצות הברית שרודפים אחרי סופות טייפון וטורנדו. אלה אנשים שנראים לכאורה נורמאליים לחלוטין, רק מה? כשיש אזהרה באמצעי התקשורת על טייפון או סופה מטורפת שמתקרבת לאזור שלהם, במקום להיכנס למגננה, לרדת למקלט , לחזק כל מה שניתן כדי שלא יעוף (כמו שנוהגים אנשים עם היגיון בריא ואינסטינקט הישרדותי איתן) הם מתלבשים טוב, עוטים על עצמם מעיל, מגפיים, כובע צמר וכפפות, מתחמשים במצלמה ונוסעים אל מוקד הסערה כדי לראות במו עיניהם את המופע המרהיב והמפחיד של הטבע הזעוף.

אחדים מבין המשוגעים האלה שילמו בחייהם על התחביב ההרפתקני הזה אבל אלה ששרדו ודיברו למצלמה היו אחוזי התרגשות, עיניהם בורקות מעוצמת החוויה ונשבעו שמעולם לא נהנו או התרגשו ככה.

אבל למה ללכת כל כך רחוק? למה להסתכל על אותם משוגעים בארצות הברית ולצקצק בלשון? אצלנו אין משוגעים לדבר ? שברגע שמודיעים ברדיו על גשם עז בדרום, על הצפות ענק וזרימה מופלאה בנחלים והואדיות הם עולים על ה4/4 שלהם ודוהרים דרומה? גם המשוגעים הפרטיים שלנו שילמו לעיתים מחיר יקר מאד על הסקרנות ועל הרצון להיות חלק מן הטבע המתפרע והמופלא.

תאמינו או לא, אני מעריצה אותם.

אם הייתי קצת יותר אמיצה הייתי מצטרפת אליהם. אני לא. אני עוד בן אדם של חורף כמו כל אלה שמעדיפים אותו על הקיץ הבלתי נגמר שלנו. אני אוהבת גשם, ברד ורוחות. אפור של עננים עושה לי טוב בנשמה וריח של רעננות ואדמה בוצית אחרי לילה של ממטרים עזים מקפיץ לי את האדרנלין ועושה לי שמח. רומנטיקה אצלי מקושרת לאח בוער, סיר מרק ריחני וערמונים קלויים על האש ולא לארוחה על שפת הים בשקיעה.

גדלתי בגבעתיים, עיר לה גבעות שתיים. גבעתיים היא עיר שזורמת בחורף מעצם המבנה הטופוגרפי שלה. אין לי המון זיכרונות ילדות ברורים מן השנים הראשונות שלי חוץ מתחושה עמומה חמה ורחוקה של ילדות מאושרת ונעימה ובכל זאת את החורף ההוא בו רחוב הל"ה בגבעתיים הפך לנהר זורם, אני לא אשכח.

אני זוכרת היטב את היום בו יצאנו מבית הספר אל עולם אפל וחשוך, למרות שהשעה הייתה אחת בצהריים, אני זוכרת את התפוצצויות הרעמים ואת רשף הברקים כמו מופע אורקולי מרהיב.

אני זוכרת את המטריות נאנקות תחת שריקות הרוח ואת כניעתן מולה כשהן נסגרות לאחור כשקוציהן זקורים אל על בתבוסה, אבל בעיקר אני זוכרת אותי מגיעה אל שפת רחוב הל"ה ומתבוננת בבעתה בשצף הקצף של המים הזורמים, מבינה שאין לי שום דרך לעבור את הכביש ולהגיע הביתה לאמא.

אמא שלי ,שכל עיסוקה בחיים היה היותה עקרת בית גאה ומאושרת, אמא לשלושה ילדים ששמחתם, בריאותם, לימודיהם ומזונם היו מקור אושרה האמיתי, נשארה בצד השני של הרחוב שהפך את פניו והיה לנחל איתן ואנחנו, ילדיה הרכים, מצידו השני.

היה פחד באוויר, משהו השתבש. הכביש המוצק שהיה הגשר אל הבית החם נעלם. מכוניות שניסו לפלס את דרכן נעצרו, מנועיהן כבו ויושביהן הפכו לאסירים זמניים. עמדתי מתחת לגגון של המכולת והתבוננתי מסביב בפליאה והתרגשות. סוף סוף גם בגבעתיים היפה והשקטה שלי יש אקשן.

בשלב מסוים הגיע 'רכב הצלה' של העירייה ומישהו עזר להעביר את ילדי בית הספר הרטובים על הידיים לצד הבטוח של הכביש. חיכיתי וחיכיתי, רציתי להיות האחרונה שמצילים. נצרתי את קולות השאון של הנחל שהיה פעם הרחוב שלי, התבוננתי בעוברים והשבים שרקדו ריקודים אינדיאניים סביב מטריות נואשות וצהלתי מאושר.

אמא שלי חיכתה בסבלנות בצד השני של הכביש ואספה אותנו כמו אמא אווזה רחבת כנפיים אל זרועותיה היישר אל ביתנו החמים. ריח של תבשילים מילא את המטבח ואחרי שהחלפנו את הבגדים הרטובים לטרנינג ביתי חם ונעים, התיישבנו לאכול.

הגשם לא פסק וקולות המים הנוקשים על החלון ליוו את הארוחה.

"בא לכם לטייל קצת?" שאלה הגברת פנינה נחמיאס, הלוא היא אמא שלי.

עשר דקות לאחר מכן חזרנו לרחוב לבושים במעילים ובמגפיים וטיילנו לאורך "הנהר" עד לגינה הציבורית, קפצנו בשלוליות, אספנו ברד ועשינו ממנו כדורים ופתחנו את הפה כדי ללכוד את הגשם טרי טרי היישר מן השמיים. עונג צרוף.