מאת: מערכת און לייף

הרגע הקשה ביותר היה הרגע בו הייתי צריכה להכריח את עצמי להתנתק. דחיתי את זה במשך כל היום, וכבר הגיע ערב. העידוד הגיע ממקור מפתיע: בן זוגי החליט, בצעד אמיץ, להצטרף אליי לניסוי. הוא לא בחל באמצעים וההחלטה הייתה מהירה וחד משמעית. הוא עשה את זה. הוא מחק את הפייסבוק מהסמארטפון. אין יותר תירוצים, הניסוי מתחיל.

 

עוד באון לייף:

בוקר היום השני לניסוי, ההודעות בוואטסאפ והעידכונים בפייסבוק מתחילים להצטבר. כל התראה מוציאה אותי מריכוז והסקרנות מתחילה להציף אותי. זה ממש מדגדג לי בקצות האצבעות. אני לוקחת נשימה ארוכה ומבטלת את צלילי ההתראות. אך השקט לא נמשך זמן רב, צלצול רועש חותך את הדממה- קיבלתי שיחה נכנסת! "איפה את???" קולה המבוהל של חברתי בוקע מהטלפון, "למה את לא עונה להודעות כבר מאתמול? את לא נורמלית"! עניתי לה שאין לי כרגע וואטסאפ וסיפרתי לה שהחלטתי לעשות על עצמי ניסוי- להעביר שלושה ימים בלי שתי האפליקציות שאף סמארטפון עכשווי לא שלם בלעדיהן- פייסבוק ווואטסאפ. "את לא תעמדי בזה", ענתה לי החברה בגיחוך והוסיפה: "את תהיי חייבת לרמות. אי אפשר בלי וואטסאפ".

 

אז נכון, זה לא היה קל. לא היה קל להתגבר על הרפלקס שתוקף ברגעי שעמום או המתנה. היד נמשכה באופן אוטומטי לטלפון והאצבע נמשכה באופן אוטומטי ל"f" הכחולה של הפייסבוק. הקפה של הבוקר כבר לא נראה אותו דבר ותחושת הפספוס ליוותה אותי ככל שעלו המספרים בעיגול האדום של הוואטסאפ. במהלך הניסוי גם גיליתי כמה קשה לבצע תיאומים פשוטים שלרשותי עומדים רק שירותי ה-SMS  הנוסטלגיים ושיחות הטלפון הפשוטות. החלפת משמרת בעבודה נהייתה משימה בלתי-אפשרית. שלא נדבר על למצוא טרמפ לחתונה או לקבוע פגישה עם חברות. אנשים שקיבלו ממני SMSים לא זיהו אותי, כי כבר לא צריך לשמור אנשי קשר ששמם מופיע באופן אוטומטי בוואטסאפ. והכי גרוע- איך לעזאזל אדע אם ההודעה שלי הגיעה? ואם מסננים אותי?

 

 

כל חוסר הוודאות הזה קצת הוציא אותי מכליי, אבל לא נשברתי. התגובות המגחכות על ההחלטה שלי הפסיקו להזיז לי, וברגעי שעמום מצאתי את עצמי נכנסת לאתרי חדשות וקוראת כתבות. כן, כתבות שלמות, לא רק כותרות. ביום השלישי לניסוי, כבר לא הבנתי למה בכלל כל כך השתוקקתי למלא את אותם חללי זמן. למה כל כך קשה לי להישאר כמה רגעים ביום עם עצמי, ופשוט לחשוב? גיליתי כמה שקט אפשר להכניס לראש אם מפסיקים להאביס עליו קיתונות של מידע בלתי הכרחי בעליל.

 

אז אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לניסוי שלי "התנתקות טכנולוגית", אבל הצד הפולני שבי גילה עולם שבו לא פוגשים יותר פרצופים ברחוב, אלא רק קרקפות של פנים שתקועות במסכי טלפונים חכמים. הלשון הטרחנית שלי התחילה לצקצק למראה קבוצות של אנשים שבמקום להסתכל אחד על השני ולדבר, עסוקים בליטוף המסכים המשוכללים. כל כך הרבה ביקורת יש לכולנו על ה"נגע" הזה שנכנס לחיינו בסערה וכבש כל פיסת אנושיות.

 

אבל ביום השלישי לניסוי עלתה בי גם ההארה הבאה: אולי זה בכלל לא כזה גרוע? אולי הכיסופים העזים שלנו לתמימות של לפני עשור בערך, לפני שהוואטסאפ והפייסבוק השתלטו על חיינו, הם לא יותר מהתרפקות נוסטלגית על העבר? ומי אמר שכל אותן עיניים שתקועות במסכי הסמארטפון עסוקות דווקא בבזבוז זמן על תכנים ירודים? יכול להיות שעידן הסמארטפון דווקא מביא איתו כמה דברים טובים: עולם המובייל מסייע ביצירת דמוקרטיזציה של ידע, שהפך זמין לכל אחד בכל מקום. הטכנולוגיה החדשה דווקא גורמת לנו להיות ערניים ומעודכנים. איך תסבירו, אם לא אותה הטכנולוגיה, את כל עניין ה"אביב הערבי" שהוציא עשרות מיליונים של אנשים לרחובות? או את המהפכה הטבעונית למשל, שלדעתי קרתה בזכות הידע הנגיש לכולנו ופתחה לכל כך הרבה אנשים את העיניים וגם את הלב?

 

בשורה התחתונה, אפשר לומר שבשלושה ימים בודדים ללא פייסבוק ווואטסאפ, עברתי דרך די משמעותית: מהיום הראשון שהתאפיין בעיקר במחשבה של "למה עשיתי את זה לעצמי?", דרך היום השני, שבו נאבקתי בשגרה לא שגרתית במיוחד, ועד היום השלישי שבו הבנתי שלכל העניין יש צדדים שליליים, אך גם כאלה חיוביים. נוכחתי לדעת שהברושים לא הרכינו ראש והשמים לא נפלו. בסך הכל הרווחתי סוג של התנקות מחשבתית, משהו זמני. הבנתי שאולי היתרון הכי גדול של הפייסבוק והוואטסאפ, זה העובדה שלפעמים, בשביל להתנתק, לא חייבים לטוס עד הודו - אפשר פשוט למחוק שתי אפליקציות מהסמארטפון לכמה ימים. ומעבר לכל זה, הבנתי שהטכנולוגיה תמשיך להתקדם, איתי או בלעדיי, וכמו שאומרים: אם אני לא יכולה לנצח את זה, עדיף שאצטרף.

תגיות