אנשים עובדים ויצרנים, מעל גיל 45, מוצאים את עצמם, בישראל שנת 2012, נבעטים לייאוש, למקום בו אין אופק ואין עתיד לפרנסה. ועוד לא דיברתי על אלה שהעסקים שלהם התמוטטו, והם נותרו בלא כלום, שקועים בביצת יאוש, זועקים למדינה "עזרי" -  והיא מתעלמת.

אדם כזה, איש שלא הכרנו (והיום כולנו מכירים) הצית עצמו לעיני כל, באמצע מחאת "העם" (כך אני קוראת למחאה הזו). לאיש הזה, שייאושו הצית בו את האומץ לבצע את המעשה, יש שם, ומשפחה, שכולנו הוגים בקול. ויש אחרים כמותו, אותם אנחנו לא מכירים. גם להם יש שם ומשפחה, אבל אין להם חיים, ועליהם אנחנו לא ממש יודעים, כי הם מתבישים.  כל אחד מהם נושא על גבו את אותו היאוש. יאוש השבר הכלכלי.

45 זה זקן, לא ידעת?

אני רוצה לדבר עליהם, על מאות האלה. נשים וגברים, בהם רבים מחברי ומחברותיי, בני גיל הביניים, בני ה-45, ה-50 ועד 60. דור שלם של צעירים שהמעסיקים הכריזו עליהם כ"זקנים". חלקם מלאו תפקידים בכירים בחברות שונות, מנכ"לים וסמנכ"לים שישבו על האולימפוס, מנענעים ברגליהם. האחרים הם שכירים פשוטים שחשבו שעתידם הכלכלי מובטח, וישנו בשלווה.

אלא שיום אחד, בום טראח, מה קרה? הם  קיבלו הודעה: "אתם מפוטרים".  הסיבה? מצב כלכלי, צמצומים, רה- ארגון ועוד – והסיבה הזו משאירה אתכם בחוץ. בזה לא תם. בבואם לחפש עבודה, הם מגלים שגם כשהם בחוץ, הם אאוט: לא רצויים,  נדחקים אל מחוץ לחיים. הם עוברים מחברה לחברה, ממקום שהם בטוחים שבו יוכלו לתרום למקום אחר, שולחים עשרות קורות חיים ונתקלים בדלת נטרקת, ובתשובה אחת – "אתה מבוגר מדי. אנחנו מחפשים מישהו צעיר יותר."

האנשים הללו הם בשיא כושרם, שיא מקצועיותם, והם נותרים מיואשים וכואבים, עם התחושה שמישהו בעט בהם אל מחוץ לחיים. אחדים מהם מוכנים לעשות הכל כדי להביא פרנסה הביתה, אפילו לנקות חדרי מדרגות. קחו למשל את מנקה חדר המדרגות בבניין מגוריי: איש בן 55 שנשמתי גאה בו. אחרים נבלעים בייאושם וכוחם לא עומד להם. הם מתביישים, בולעים את העלבון ונשאבים אל הכלום בחייהם. הם מנסים לשמור על המשפחה שלעתים מתפרקת, יש שינסו לשים קץ לחייהם.

תילחמו על עצמכם ועל הילדים שלכם

כל כך הרבה כאלו מסתובבים בינינו. אין אזרח בישראל שלא מכיר מישהו כזה, שהפך בן לילה "זקן" בעיני מעסיקים.  זה קורה אפילו בתחום שלי, בתחום התקשורת: אנשים טובים, ותיקים, מנוסים ומקצועיים פוטרו, ובמקומם צצו צעירים בני עשרה, עם צפורניים שלופות. אבל ניסיון וידע? כמעט כלום. אבל להם זה מתאים – המשכורת קטנה ומספקת, וככה נראית התוצאה.

אז הנה אזהרה, ואפילו חמורה: אנחנו הופכים להיות עיר הילדים ההיא. הדרך שם קצרה מאוד. בעיר ההיא, כל מי שעובר את גיל 20, נבעט החוצה – וזה קורה גם למנהיג הילדים, שהגה בעצמו את החוק. הוא פשוט לא חשב על זה שיום אחד גם הוא יהיה בן 20. אף אחד לא נשאר צעיר לנצח. לכן, אם דור הביניים, אתם, לא תקומו ותלחמו על הכבוד שלכם, על מקומכם וזכותכם לחיות ולהתפרנס – לא יהיה עתיד לדור הילדים הנוכחי – שהוא דור הביניים של מחר.

תגיות