מצ'לנית מחוננת לסטארטאפיסטית ויזמת: המהפך בקריירה, הדחיות הרבות והרגע שבו הכל הסתדר

זה סיפור לא שגרתי על אישה לא שגרתית - מיה ליברמן, 45, במקור מרמת גן, שחלמה להיות מוזיקאית ואחרי שהפכה לנגנית מחוננת, מצאה חלום חדש. מגיל צעיר היא ניגנה בצ'לו והצליחה להפוך לנגנית מקצועית בהרכבים ותזמורות קלאסיות אבל כיום היא סטארטאפיסטית, יזמת וסמנכ"לית בחברה שאת הרעיון שלה היא עצמה יצרה, ומנהלת עובדים בטורנטו, קנדה. אז איך עושים כזה מהפך?

ההתחלה כנראה מאוד חשובה והיסודות שנטמנו בה בעולם המוזיקה הקלאסית, היו לצידה גם בהמשך.

מיה ליברמן. צילום אורן שלו

"תמיד ניגנו אצלנו בבית, אחותי הגדולה ניגנה פסנתר ומאוד אהבתי מוזיקה מגיל מאוד קטן. משכתי את אימא שלי לקונסרבטוריון בגיל צעיר ואמרתי לה שאני רוצה לנגן. היא לא כל כך רצתה, ואמרה שאפשר לשמוע תקליטים, אבל אחרי שעשו לי מבחן שמיעה, החליטו שהשמיעה שלי ממש טובה והציעו לי לנגן על כינור או צ'לו. בחרתי בצ'לו - והתאהבתי בכלי הזה, התאהבתי בעשייה המוזיקלית."  כשהיא מדברת על הצ'לו, העיניים שלה נוצצות. "הייתי בטוחה שזה הייעוד שלי, לנגן. זה היה כל החיים שלי וזה מה שאהבתי לעשות.בתיכון ניגנתי 8 שעות כל יום, בצבא היה לי תפקיד שאפשר לי לנגן אחר הצהריים. הייתי מגיעה מוקדם בבוקר, הולכת בארבע, הולכת לנוח קצת ומנגנת כל יום 4 שעות כדי לשמור על הכושר המוזיקלי. לפני שנכנסתי לתלמה ילין הייתי קמה בשש בבוקר ומנגנת שעתיים, חוזרת מבי"ס וממשיכה לנגן, זה היה מאוד אינטנסיבי."

אחרי השירות הצבאי ליברמן למדה מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "היו צוחקים עליי שקיבלתי הכי הרבה מלגות מאונ' ת"א, כל מלגה פשוט היו מגישים אותי והייתי מקבלת." היא צוחקת. "סיימתי שם שני תארים בהצטיינות, בינתיים התחתנתי, נולדה לי ילדה אחת, והחלטתי שאני חייבת בסופו של דבר להגשים את החלום וללמוד באקדמיה ביצוע צ'לו. בגיל 28 נכנסתי לאקדמיה והתחלתי את התואר השלישי שלי וגם את התואר הזה סיימתי. בין לבין גם עשיתי תעודת הוראה באקדמיה בירושלים, והייתה תוכנית מיוחדת של הוראת כלי קשת בקבוצות בבתי ספר. כך התחלתי ללמד בבי"ס בנתניה ילדים קטנים שלא היה להם שום קשר למוזיקה קלאסית ופשוט נחשפו לעולם הנפלא הזה. הייתי מארגנת קבוצות קונצרטים של 70 ילדים קטנים וחמודים שניגנו צ'לו וכינור, זו הייתה חוויה מדהימה."

אחרי הלימודים היא הצטרפה לתזמורת סימפונט ברעננה, ובמשך חמש שנים הופיעה עם ירדנה ארזי, יורם גאון, דודו פישר, הראל סקעת ורבים נוספים.  "עשיתי פעם חשבון שבממוצע ניגנתי כל שנה 400 קונצרטים וסך הכל מול 10,000 אנשים. במקביל לקחתי על עצמי את כל הנושא של הקונצרטים החינוכיים. גם בבתי ספר והיינו מגיעים לחמישה קונצרטים כאלה ביום והייתי רצה מקונצרט לקונצרט ומבי"ס לבי"ס. היה לי גם סטודיו לתלמידים וגם ניגנתי בתזמורת, זו הייתה מלחמה כלכלית לא פשוטה, חיי מוזיקאי הם לא בדיוק חיי רווחה כלכלית, לא פשוט להיות מוזיקאית. בבוקר הייתי בחזרות, בצהרים הייתי הולכת ללמד, אחר הצהריים הייתי באה קצת להיות עם הילדים ורצה בערב לקונצרטים. זה היה ממש אינטנסיבי. תודה רבה לסבתא."

עם הסימפונט רעננה. 

מתי היה משבר? מה קרה?

"מאוד נהניתי לנגן, אבל בשנה האחרונה כבר של הנגינה בתזמורת הרגשתי שמיציתי את זה וב- 2012 פרשתי. עוד היה לי את הסטודיו של התלמידים, רובם היו דרך אגב מבוגרים, אנשים שלא בהכרח באו לנגן כקריירה, אלא להגשים חלום כזה ישן, וגם איתם עשיתי הרכבים וקונצרטים והיה נורא נחמד, אבל גם זה מיצה את עצמו והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו אחר." 

בשלב הזה היא פנתה לאהבה השנייה שלה – כתיבה וטכנולוגיה. לאורך השנים היא כתבה בלוגים על מוזיקה והבינה ששם העתיד שלה. "הקסם היה הסקיילינג, היכולת שלך פתאום להעביר מסרים למאות אנשים. היו לי מאות אנשים שהסתכלו וקראו את התכנים שלי ויש לזה הרבה עוצמה, פתאום שמכירים אותך ויודעים מי את, מי אני, זה המון כוח ועוצמה. גם הפייסבוק נכנס לארץ ב- 2008 וגם זה עשה סקיילינג של כל העניין של הפוסטים, זה מאוד ריגש אותי. החלטתי לעשות פיבוט ולבנות סטודיו לבניית אתרים, כי בניתי פה ושם בלוגים לאנשים בוורד פרס והיה נחמד וראיתי שאני יודעת לנהל לא רע. אז הקמתי עם רומי ברייר את קוויקסייטס שהיה סטודיו לניהול אתרים, היא עיצבה ואני ניהלתי את הלקוחות. היינו בין המקומות הראשונים שבנו הכי הרבה אתרים לוויקס ארנה. (חברת וויקס היא מערכת לבניית אתרים ללא קוד,  ובתחילת הדרך שלה היא פתחה פלטפורמה של פרילנסרים שאפשרה לאנשים שלא יכולים או לא יודעים איך, לבנות לעצמם אתר. ה.ר). בנינו להם עשרות או אולי מאות אתרים קטנים, הכול היו עסקים קטנים, והיה נחמד והכול, אבל זה גם מיצה את עצמו באיזשהו שלב. מה ששיגע אותי באותה תקופה זה שכל פעם שהיה איזה לקוח שרצה משהו קצת יותר מורכב, הייתי נאלצת להיעזר במפתחים, וזה נורא עצבן אותי, רציתי לדעת מה יש מאחורי מכסה המנוע, ואף פעם לא התפניתי לזה, זה תמיד סקרן אותי ואיכשהו זה לא יצא, כי את יודעת יש פריוריטיס וצריך לעשות דברים."

הייטקס היר איי קאם

המחשבה הזו המשיכה לנקר בראשה של ליברמן, אבל היא ממשיכה בעשייה חינוכית יחד עם עופר ברייר, בן הזוג שלה הפעם בצ'כיה. לפני כשלוש שנים הגיע הטוויסט בעלילה שהוביל אותה למקום שהיא נמצאת בו היום. "היה לנו איזה עודף כסף קטן ואמרתי עכשיו זה הזמן להגשים את החלום, הילדים קצת יותר גדולים כבר, קצת יותר עצמאיים, אין לי מקצוע, אני כבר לא מוזיקאית יותר, הפרויקט בצ'כיה נכשל, אז אמרתי אוקי אני הולכת לחפש עכשיו את האתגר הכי מסובך שאני יכולה, כי ככה אני. המצב הכלכלי לא טוב ואני צריכה להיות אדם שיכול לכלכל את עצמי עם מקצוע אחר. אמרתי בואי נסתכל, קראתי עיתונים, בכל מקום  , הייטק, הייטק, אז יאללה בוא נלך לאיזה בוט קמפ או משהו כזה להיות מפתחת.ידעתי מה זה פיתוח בכללי, לא ידעתי לכתוב קוד ממש, אבל ידעתי מה זה כי בכל זאת עבדתי בסטודיו לבניית אתרים."

מהר מאוד היא מבינה שבוט קמפ כדי להפוך למתכנתת זה לא בשבילה. "אחרי שבועיים הרגשתי שאם אני נשארת בבוט קמפ הזה אני בהתמוטטות עצבים טוטאלית, אני לא עומדת בזה. זה היה כל כך אינטנסיבי וזה לא התאים לאישיות שלי. אני לא פסט לרנר, אני דיפ לרנר, וזה שבר אותי המהירות, אני גם לא באה מהעולם ההנדסי, לא היה לי רקע במתמטיקה."

היא התיישבה מול המחשב ומתחילה ללמוד לבד. "יש משהו מאוד מאפשר בהייטק. זאת אומרת, אנשים צריכים אינטרנט, מחשב סביר, ויכולת למידה גבוהה מאוד ומוטיבציה, והם יצליחו לחצות את הקווים ולהגיע לעולם הזה. זה לא בלתי אפשרי. הייתי מצטיינת באונ', אני יודעת ללמוד טוב, אז בוא נשב ללמוד תכנות. כתבתי את שורת הקוד הראשונה שלי, 8 שעות ביום, 10 שעות ביום, יושבת ולומדת".

האימונים על הצ'לו השתלמו פה?

"יש במוזיקה משהו שדורש הרבה מאוד משמעת עצמית. אם אתה רוצה להיות מתכנת טוב אתה חייב את המשמעת העצמית. הרבה מאוד מוזיקאים לא יוצאים מעולם המוזיקה כי הם מקובעים בעולם המוזיקה שלהם והם חייבים להיות רק מוזיקאים. אני חושבת שיש באישיות שלי משהו אדפטבילי שמאפשר את השינויים האלה. אני אדם מאוד סקרן, אני יכולה למצוא את העניין בכל דבר וזה בהחלט משהו שעוזר, כי אי אפשר ללמוד תחום כזה אם אתה לא באמת נכנס ומשקיע את כל כולך. כל המסעות שקר האלה שאומרים 'יאללה תעשה בוט קמפ ותרוויח מלא כסף וזה', אם אתה לא נדלק מזה, זה לא יצליח. עם כל הרצון הטוב."

ללמוד ביחד

אבל עם כל הכבוד למוטיבציה העצמית, הלמידה הזו לבד קשה גם לה.

"זה לא קל ללמוד לבד תכנות. יש הרבה מאוד נקודות שאתה נתקע בהם וקצת גם שיעמם לי ללמוד כל הזמן לבד, אני יצור חברתי. אז אמרתי טוב בוא ננסה לראות, אולי אם אני לומדת אז אולי יש עוד מישהו שלומד. פתחתי קבוצת וואטסאפ כזאת לעזרה וקראתי לה ג'וניור דבס, ותוך יום וחצי הקבוצה הזאת התמלאה. מסתבר שלא הייתי היחידה. מה שהיה מיוחד בקבוצה זה שבגלל שהכרתי חבר'ה מהתעשייה, אז הם נכנסו לעזור  ואז זה הפך להיות קבוצה של עזרה ותמיכה טכנית לכל מיני אנשים שהיו בתהליכי למידה. הם ענו על שאלות גם מאוד בסיסיות בתחום הטכנולוגי, וזו הפכה להיות קבוצה מאוד מגובשת. התחלתי להיפגש עם אנשים, בהתחלה בספריית בית אריאלה או בספריית האונ' וישבנו עם המחשבים וכל אחד עשה לעצמו פרויקט, זה התחיל מבן אדם אחד, אחר כך היו שני אנשים, שלושה, ככה זה התגלגל. ראיתי שזה בעל עוצמה, והתחלתי לחפש מקום שבו אנחנו ניפגש, ואולי אפשר להביא גם מנטורים ויוכלו לעזור לג'וניורים. האמת שזה היה מאוד אגואיסטי, רציתי פשוט להתקדם מקצועית וזו הייתה הדרך הכי טובה שלי לעשות את זה וגם עם אנשים נוספים. גיליתי משהו מאוד מפתיע בעולם הזה שאני חושבת שגם אנשים לא יודעים אותו. קהילת המפתחים, לא כולה, חלקה, אבל חלק לא קטן ממנה, מבוססת על המון התנדבות. אנשים תורמים המון מהזמן שלהם בלי תשלום כדי לעזור לאנשים אחרים. יש מערכות שלמות שכל המטרה שלהן זה לענות על שאלות ללא תמורה. אנשים כותבים ספריות שלמות, תוכנות שלמות בחינם כדי שאנשים אחרים ישתמשו בהם. דרך אגב, זה כולל את החברות הגדולות והממוסחרות ביותר. בהתחלה למשל, חברה כמו מייקרוסופט סגרה את הקוד שלה ולא אפשרה שימוש בו, ורצתה שישלמו לה על כל דבר. אבל היום היא אחד התורמים הגדולים לספריות קוד פתוח כמו למשל עורך הקוד שאני משתמשת בו כיום בחינם, יש צוותים שלמים במייקרוסופט שתורמים בחינם כדי שאחרים יוכלו להשתמש בקוד הזה, כדי שאנשים יוכלו לבנות קוד בצורה מהימנה יותר, טובה יותר וכדומה. זה קורה הרבה גם בחברות אחרות: גוגל תורמת הרבה לשפות, לספריות, וגם אנשים פרטיים. אנשים לא מפסיקים לעזור אחד לשני כי העולם הזה כל כך רחב ויש כל כך הרבה מה ללמוד ואין לך סיכוי להבין את הקוד לבד."

תוך זמן קצר קהילת המפתחים הג'וניורים שהיא מייסדת, קהילת JR Devs IL, גדלה. "הייתי מביאה עשרות ומאות חבר'ה צעירים, היינו מפצלים אותם לקבוצות והיינו לומדים ביחד לעשות פרויקטים. עשינו מיט-אפים כאלה פעם בשבוע, הבאנו אנשים, הבאנו חבר'ה מהתעשייה כבר מנוסים שעזרו לצעירים, והיה נהדר."

מיה ליברמן. צילום אלעד אקרמן, איפור ותסרוקת - יפית קובי

ולמרות שהיא כבר בעולם הסטראטפאפים וחיה בכלל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, את הראיון הזה אנחנו מקיימות זמן קצר אחרי שהלכה למיט-אפ של הקבוצה שהיא עצמה הקימה ומונה כבר כמה אלפי מתכנתים ומתכנתות בשלבים שונים של למידה ועשייה. "ראית שם אנשים שהיו בתהליכי ההמרה שלהם ממקצוע אחר להיות מפתח עם כל הקושי שבעניין הזה, אנשים שלפעמים חיפשו שנה עבודה, שנה וחצי עבודה, יצאו מאוניברסיטאות עם תואר במדעי המחשב ולא מצאו עבודה, ופשוט עזרנו להם בקהילה, זה לא רק אני, זה כל המתנדבים שהיו בקהילה, אם זה מפתחים מנוסים ואם זה אפילו מפתחים צעירים שהיו פשוט קצת יותר קדימה מהם, פשוט עוזרים אחד לשני, זה מרגש אותי כל פעם שאני מדברת על זה וחושבת על זה, כי זה לא מובן מאליו, אף אחד שם לא קיבל תמורה. הכסף היחידי שלקחתי זה לממן את הפיצות ואת הבירה."

לשלוח 300 קורות חיים ולקבל רק תשובות שליליות 

עכשיו יש למיה ליברמן קהילה, היא כבר יודעת לכתוב שורת קוד ולתכנת אבל למצוא עבודה היא לא מצליחה למצוא עבודה.

"אני לא באה מ- 8200, ואני אישה, ואני לא ג'נריישן Y, אני בת 45, אבל אני מוכשרת, יש לי מוטיבציה, אני פושרית והייתי בטוחה שזה יצליח. אז למדתי כמה חודשים, הכנתי תיק עבודות. בכל פעם שגמרתי איזה פרויקט פרסמתי אותו והייתי מקבלת פידבקים מסניורים שהיו אומרים לי 'תעשי ככה ותעשי ככה', שזה מקסים. הגיע הזמן לכתוב קו"ח ולהתחיל לשלוח. שלחתי, שלחתי, שלחתי, 200 קורות חיים, 300 קורות חיים, וכלום. כאילו שני ראיונות היו לי, ושניהם היו כישלון, כישלון צורב."

למרות שאומרים שחסר בארץ אלפי מתכנתים

"נכון, חסרים 300 אלף אנשים, אבל היום אני יודעת את זה מהצד השני בתור מנהלת בסטארט אפ, אני יודעת כמה קשה לקחת ג'וניורים כי זה אומר שסטארט אפ מפסיד כסף על מישהו שלא מתפקד במשך חצי שנה, שסניור צריך לא לעבוד רבע מהמשרה שלו כדי להפנות עזרה לג'וניור. זה לא שווה את זה. שהכסף שלך נשרף מהר, במיוחד בשלבים המוקדמים, ואת חייבת להציג מיד תוצאות, כי המשקיעים שלך השקיעו בך לא מספיק כסף, את בבעיה. אין לך את הפריבילגיה לחנוך אנשים. זה כואב לי מאוד להגיד את זה, אבל זאת עובדה. אין אפשרות לסטארט אפ באמת לקחת ג'וניורים, אלא אם כן הוא יותר מבוסס ואנחנו רואים את זה היום בתעשייה שרק חברות מבוססות יותר כמו MONDAY,  כמו WIX, כמו NEXT insurance, חברות שהן כבר מבוססות והן אחרי גיוסים ובסבבי גיוס היותר מתקדמים, הן אלה שעושות את ההכשרות לג'וניורים כי הן יכולות להרשות לעצמן "להפסיד" כסף, אבל הן מרוויחות ג'וניורים שיהיו מאוד נאמנים, אבל לסטארט אפ קטן שיש 2 מיליון דולר, לכאורה זה נשמע המון כסף 2 מיליון דולר, זה נשרף ממש מהר."

נחזור למה שאמרת קודם, את מקבלת 300 סירובים, מה מרגישים?

"תחושת כישלון מזעזעת. קודם כל אני חייבת להגיד, אני נולדתי בגנים עם תסמונת המתחזה, אז לא רק שיש לי אותה באופן מובנה, אני מקבלת גם אישור פורמלי על הדבר הזה שכנראה אני לא שווה את הכסף, ייאוש, אני זוכרת שכתבתי לאחד החבר'ה "תקשיב, כאילו די, אני מיואשת, אני אלך להיות מזכירה או משהו, לא משנה מה, נמאס לי" והוא כתב לי "לא, אל תתייאשי. עשית כל כך הרבה, התקדמת כל כך הרבה, אל תתייאשי, תמשיכי", בנוסף לזה עם כל השמחה הזאת ב- 2020 בפברואר קורונה. איזה כיף."

ג'וש בלייר, האיש שהאמין במיה, מיה ליברמן (צילום אלעד אקרמן) ובן זוגה עופר ברייר (צילום אורן שלו) - הקימו יחד את improAI, סטראטאפ שפועל מקנדה. 

זה השלב שבו מתרחש סיפור הסינדרלה של ליברמן. דרך בן זוגה היא מכירה את ג'וש בלייר מי שכיהן בתפקיד בכיר בחברת תקשורת ענקית בקנדה. שיחת הטלפון ביניהם היא חלומם של כל מתכנת, צעיר או ותיק.

"תגידי, את יכולה לבנות לי איזו אפליקציה? יש לי איזה רעיון לבנות אפליקציה שתאפשר לבכירים בתעשייה למנטר עובדים, את יכולה לבנות לי דבר כזה?" אמרתי 'תראה, אני לא יודעת, אבל אני אנסה. תן לי איזה שבועיים-שלושה ואני אראה מה אני יכולה לעשות'. לקחתי את הפרויקט הזה כפרויקט דגל. 10-12 שעות ביום טחנתי את החיים, נעזרתי בכל הסניורים שיכולתי למצוא, ונולדה האפליקציה שבאותו הזמן קראנו לה בשם אחר, והיום היא impro.AI. עשינו ניסוי במערכת הזאת, לקחנו כמה חברות ככה שהיו מוכנות להתגלח עלינו, או שאנחנו נתגלח עליהן יותר נכון. כמה שבועות, ראינו שאנשים ממש אוהבים את זה, ממש מתחברים לזה."

עכשיו יש אפליקציה ראשונית אבל בלייר צריך להחליט שהוא שם על זה את הכסף הגדול.

"אני הייתי קצת סקפטית ואמרתי 'הוא כן ישקיע, לא ישקיע', אמרתי כל הזמן לעופר הוא לא ישקיע, הוא לא ישקיע, אין סיכוי.. אבל אתה יודע מה? מקסימום אני אקח את האפליקציה הזאת ואציג את זה לחברות כפרויקט'. בדצמבר 2020 הוא אמר "טוב, אני רוצה", ואז אחרי חודשיים - שלושה הוא שם את הכסף ונסענו לקנדה."

ג'וש בלייר כאמור מחליט להשקיע מיליון דולר ובתמורה הוא מבקש מבני הזוג להגיע לקנדה להקים את החברה.

למה שם?

" כי השוק הצפון אמריקאי זה השוק שמתאים לזה, והוא רצה אותנו שם, הוא רצה שנהיה בוונקובר אבל לא רצינו כי זה היה לנו רחוק מהמשפחה, גם ככה זה רחוק, ואמרנו יאללה הולכים, עושים את זה. באמצע הקורונה. זה היה מטורף, לקחנו 4 מזוודות ונסענו."

והילדים שלך ושל עופר?

"הילדים שלו שהם גדולים נשארו פה והילדים שלי גם נשארו פה אצל אבא שלהם. התכנון היה לחזור לבקר אחרי 4 חודשים, אבל בגלל הקורונה זה התעכב.הקמנו סטארט אפ בטורונטו, הוא השקיע מיליון דולר ואחר כך עוד מיליון דולר. הקמנו מערך שלם, היום החברה מונה 15 עובדים, בהתחלה אמרתי לו 'תקשיב אני לא ניהלתי בעבר, אין לי ניסיון, אני מוכנה להיות מנהלת פרויקטים, מה שיהיה יהיה, אני אנהל. זה לא היתה צניעות, פשוט לא חשבתי שאני יכולה, אני אומרת לך את האמת, לא ניהלתי. אז התחלתי לנהל אנשים, לנהל אנשי פיתוח והם אמרו לי 'תקשיבי, כמה שנים את מנהלת?' אמרתי להם שזו פעם ראשונה."

את ישראלית פשוט. העובדים שלך קנדים?

"העובדים שלי קנדים, אמריקאים, ישראלים, מבוגרים, צעירים. המבוגר הוא בן 65. שליש נשים. לא מספיק, נכון. אבל אני מייסדת אחת מ- 3, אני COO בחברה, שזה מאוד מאוד חשוב. יש לנו גם בחור על הספקטרום האוטיסטי, יש לנו אנשים עם נכות, יש לנו בחור מטורקיה, וזה לא הצהרה. האנשים האלה התקבלו לא כי עשינו איזה דייברסיטי מיוחד, הם הגיעו כי פשוט מגיע להם."

וסיפור הסינדרלה הזו שלך, יכל לקרות בישראל?

"לא יודעת מה להגיד לך, שישקיעו בי מיליון דולר? עכשיו היה לנו סבב גיוס לראונד נוסף, ולא היה קל עם המשקיעים הישראלים, למרות שיש לנו גם משקיע ישראלי, אבל הוא לא פועל בישראל. ישראלים הם מאוד אוריינטד לעניין של כסף, כסף, כסף כזה ויש משהו קצת ספקני בישראל, למרות שאני כל כך אוהבת את הקהילה של הטכנולוגיה בישראל, וזו ה-קהילה שלי של הבית ובאמת אני אוהבת את החומר האנושי מאוד. יכול להיות שכן, אבל זה מקום לא קל, בטח לא בתור אישה ולא בתור מבוגרת ובלי ניסיון בטכנולוגיה ולא יצאתי מ- 8200, כאילו הכול עבד פה לרעתי בעניין הזה. אצלנו נורא מתייגים בישראל, אז יכול להיות שהיה יותר קשה."

מה הלקח שלך מהמסע הזה של שלוש השנים האחרונות? המסר שלך לאחרות?

"קודם כל חפשו רול מודל, זה מאוד חשוב. לי יש שתיים, אחת זו שריל סנדברג מגוגל והשנייה זו ארנה ברי, לשעבר המדענית הראשית.  זו הסיבה שגם אני רוצה להתראיין כי אני חושבת שהסיפור שלי יכול להיות רול מודל לבחורות אחרות.עולם הטכנולוגיה הוא עולם שיכול לאפשר לכל אחת להיכנס אליו, זה לא משנה אם לא למדת 5 יחידות במתמטיקה ולא למדת תואר הנדסאי, זה לחלוטין אפשרי. יש בו הרבה אסתטיקה, והרבה עניין וגם תמורה כלכלית, אי אפשר להתעלם מזה כמובן. אם את בת 30 או 40 וחושבת שאת יכולה להגשים יותר מהיכולות שלך והכישרונות, אל תפחדי לנסות ואל תפחדי להילחם, זה יהיה קשה, הרבה דם, יזע ודמעות, אבל זה לחלוטין אפשרי."