אני: "אז אני עוברת לגור בקניה"

כל מי שאי פעם סיפרתי לו: "באמת? למה?"

אני: "בעלי מצא שם עבודה ואני מצטרפת אליו"

כל מי שאי פעם סיפרתי לו: "ומה תעשי שם?"

כשהייתי קטנה ההורים שלי קנו לי את סדרת "מיטב הקלאסיקות לילדים" – סדרה שלקחה את כל ספרי המופת שעליהם גדלו דורות של ילדים ומתבגרים והגישה אותם בגרסה מקוצרת ומאוירת. כל הגדולים היו שם כדי לקחת אותי איתם – עם פיליאס פוג נסעתי מסביב לעולם, אוליבר טוויסט והחבורה לקחו אותי לשוטט ברחובות לונדון, את סיפור ההישרדות של רובינזון קרוזו קראתי בפליאה ונסחפתי גם עם עלילותיו המופרכות של הברון מינכהאוזן, שהיה אהוב עלי במיוחד. הם פתחו לי צוהר לעולמות שבלעתי בשקיקה לאורך כל הילדות וההתבגרות, עולמות שמצאתי באנציקלופדיות על תרבויות עתיקות ובשעות רבות מספור של קריאת המוני ספרים (והתחנפות לספרניות ברחבי העיר). ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אני מאמינה שהספרים האלה קשורים קשר בל ינתק למקום שבו אני נמצאת היום, פיזית ומנטלית.

כבר שנים שאני ורן מדברים על הרפתקה גדולה, משהו שישנה את השגרה האפורה שלנו לחלוטין. כבר כשהכרנו הבנתי שעומד מולי חולם כמוני. אמנם הוא אדם שונה לחלוטין ממני, איש פרקטי, רציונלי ושקול, אבל גם הוא גדל עם חלומות על מקומות רחוקים וגם הוא רצה לעשות ולהעז. ממש בהתחלת הקשר שלנו סיפרתי לו על החלומות המופרכים שלי לפתוח הוסטל על הקמינו דה סנטיאגו בספרד או לקנות חווה קטנה באיזה אי יווני, לנהל בה משק אוטרקי ולארח אנשים. ולמרבה הפלא הוא ממש זרם עם הפנטזיה ואפילו תכנן איתי איך תראה החווה ומה נגדל בה – באותו רגע הבנתי שיש פה סיכוי למשהו מיוחד.

לפני שנה וחצי רן שמע על משרה באתיופיה, הוא היה באמצע הדוקטורט שלו אבל משהו בו נדלק מהמחשבה על הנסיעה. דיברנו על כל האספקטים המעשיים של העניין (כי כאמור, רן) והגענו למסקנה שמבחינת הקריירה שלו והעתיד שלנו זה יהיה הדבר הנכון לעשות. רצה הגורל ובדיוק באותו זמן סיימתי את לימודי הכתיבה ובזכותם השגתי את הדבר שאפשר להגדיר כמשרת חלומותיי – מפיקה בהוצאה לאור. לאחר הרבה התלבטויות החלטנו שניתן הזדמנות לקשר בשלט רחוק לתקופה, מתוך ידיעה שהמטרה הסופית היא לצאת להרפתקה משותפת. וכך התחילו שנה וחצי מהמאתגרות בחיי. התראינו פעם בחודשיים בממוצע ואפילו נפגשנו לחופשה בזנזיבר, אבל זה פשוט לא אותו דבר כשבן הזוג והחבר הכי טוב לא לידך. אני גאה להגיד ששרדנו את זה, למרות כל הקשיים והריבים המאוסים בשלט רחוק והעובדה שכל אחד מאיתנו ניהל חיים מלאים ונפרדים משל השני. אני חושבת שזה בזכות העובדה שמעבר להיותנו זוג תמיד הקפדנו להתייחס זה לזו גם כישויות נפרדות עם עולם נפרד, ולעודד את ההפרדה והעצמאות האלו וחשוב מכך, תקשורת טובה בשילוב עם עקומת למידה (איטית אך יציבה).

בזמן שרן קרע את התחת בשדות ונהנה מלחוות את החיים המטורפים באחת המדינות העניות בעולם, אני עבדתי בעבודה שאהבתי, פגשתי חברים וביליתי לא מעט. אני לא יכולה להגיד שתמיד נהניתי מהם, אבל אחרי כמעט שנה כבר התרגלתי לחיים לבד. מהדברים הקטנים כמו זה שהאוטו רק אצלי או שאני יכולה להתפלש באורח חיים של סטודנטית סטלנית, ועד דברים שלא קל להודות בהם, כמו החופש הכמעט מוחלט לעשות מה שבא לי עם הזמן שלי, בלי צורך להתחשב באילוצים של אדם נוסף. כך שלקראת החזרה של רן לארץ, טבעי שהיו לי חששות, וכשההצעה לעבור יחד לקניה הגיעה – הבנתי שאנחנו כנראה עומדים בפני רגע מכונן.

אז מה גורם לשני אנשים שפויים לכאורה לארוז את החיים שלהם ולעבור למדינת עולם שלישי מושחתת אבל פראית ויפהפייה במזרח אפריקה? שאלה טובה, וכזו ששמעתי לא מעט. אז כן, החיים במרכז נוחים בכל כך הרבה מובנים, והחברים והמשפחה קרובים או במרחק נסיעה, שפע של מקומות בילוי ומסעדות, ויוקר מחייה מעיק ומגביל. אז כן, כסף היה שיקול, להתכלב קצת ולחסוך כמה שיותר עכשיו, כדי שנוכל לקצור את פירותיו אחר כך. בנוסף, הגורל שוב התדפק על דלתי בצומת חשוב ואיבדתי את עבודתי, אז החלטתי לראות את זה כהזדמנות. הזדמנות להיות נאמנה לחלומות של הילדה הקטנה עם צבא החברים הדמיוניים והזדמנות לנסות להושיב את עצמי ולכתוב משהו, לשם שינוי. והשיקול הכי חשוב לדעתי הוא שהסתכלנו זה על זו והבנו שאחרי שנה בנפרד אנחנו צריכים להיות יחד ושאנחנו חייבים לעצמנו לנסות את ההרפתקה הזאת, כי אם לא עכשיו אימתי. אנחנו יכולים להמשיך לפנטז ולדבר על זה עד שהשנים יחלפו ואנחנו ניסחף על גלי האינרציה, או לקבל החלטה מפחידה ואפילו מסוכנת, אבל בסופו של דבר נוכל לומר לעצמנו שלכל הפחות ניסינו לחיות את החיים האלה במלואם.

וכך שוב נפרדנו לחצי שנה, רן נסע להתחיל את ההכשרה שלו ולהכין את השטח ואני נותרתי עם המשימה של לקפל את חיינו כאן ועם ערימות של הדחקה. אני באיזשהו מקום עדיין לא מעכלת שאלו החיים שלי עכשיו ולא סתם יצאתי לאיזו חופשה אקזוטית, אבל ללא ספק בחודשים שלפני עשיתי עבודה מצוינת בהתעלמות מכך שהחיים שלי עומדים להתהפך.

חייתי כמו נידון למוות שמבקש את הסעודה האחרונה הכי דקדנטית שיש ובין המנות מתגנבות לו המחשבות על איך זה יהיה, והאם יש עולם הבא, אז הוא דוחס אל פיו עוד משהו עתיר חמאה ופחמימות. בשבוע שלפני הטיסה לכאן רן הצטרף אלי בארץ כדי לסגור את הפינות האחרונות. אחרי חודשים של ניסיון לנהל את כל העסק הזה תוך כדי סירוב להכיר בעובדה שזה הולך ומתקרב, כשרן הגיע הרגשתי שאני יכולה להרפות. והתפרקתי. לא ברור לי איך צלחנו את השבוע הזה ונשארנו יחד אבל איכשהו זה קרה. חברה שעזבה את הארץ אמרה לי שהיא בכלל לא זוכרת את הימים האחרונים שלה בארץ. בהתחלה חשבתי שלא אוכל לשכוח את הזוועות (הו, הזוועות!), קשה לדמיין את כמות הביורוקרטיה, ההתרוצצויות והאנשים המוזרים שכרוכים בלארגן את כל זה. אבל פתאום עכשיו, במבט לאחור, זה מין בליל ימים מעורפל עם כמה סצנות צלולות. אבל איכשהו שרדנו את הטיסה והנה – אנחנו פה.

 

לבלוג של יעל טלמן

תגיות , ,