חיי בתאילנד – הזמן, כמו שעון החול

לפעמים, הזמן, הוא כמו שעון החול...

כבר ביום ראשון בלילה, חשבתי על זה. אמא ואבא עוד מעט נוסעים, ואני מרגישה את הזמן מתקתק. חשבתי שעכשיו בכל יום אני הופכת את שעון החול שלי. נותרו לי חמישה היפוכים עד שההורים הולכים. בכל יום הגרגירים נופלים, ומחכים. כמו שהופכים את השעון כשמבשלים ביצה קשה. רק שבסוף, לא תהיה לי ביצה קשה, וגם לא חמש. בסוף, יהיה לי אותי. לבד.

הכלבים ישנים איתנו בחדר בימים האחרונים. שלא יפריעו לאורחים. אבל בלאקי, הוא כלב פרא. רוצה לצאת, לרוץ,ולהתפלש, ולשחות. בכל לילה, הוא מעיר אותי. לצאת, לצאת. אחר כך, אני לא יכולה להירדם. שוכבת וחושבת.

חושבת כמה כייף לי שההורים פה. הם מפנקים אותי, ודואגים לי. וקונים, ומביאים. והכי כייף, שהם פשוט נמצאים. בכל בוקר אני מביאה לאבא קפה ולאמא תה. ואחר כך יושבים, ומדברים, ומטיילים, ובערב אוכלים יחד. אפילו בארץ אני לא כל כך צמודה להורים. תענוג.

וגם בזמן שאני כותבת, הגרגרים של שעון החול הולכים ופוחתים.

אחרי כל המחשבות ההן, לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. בשמונה הערתי את אמא, ואז ביקשנו מאבא להחזיק את הכלבים, שלא ירוצו אחרינו, והתחמקנו החוצה מהבית. צעדנו בשמחה לשוק יום שני. ירדנו בגבעה, חצינו את הנהר, והלכנו בדרך הצרה, עד שראינו את השוק. אחר כך קנינו המון שטויות, והרבה שמלות ליעלי, האחיינית שלי, ושתינו תה קר עם לימון. כשגמרנו, ישבנו על הספסל. שמחות, נחות קצת, בדיוק כשריד התקשר לשאול אם סיימנו. כן, סיימנו. ?טוב, אז אני בא לאסוף אתכן". לא מתאים לריד לבדוק. הגיע מהר. עם הכלבים פחות בלאקי. חיכה שנסיים לטפס. ואז סיפר "בלאקי לא בסדר. הוא חולה בבית".

כשהגענו הכל נכנס לבלגן והגרגרים בשעון החול נפלו חזק. מהר. ללא סדר.

בלאקי ישב בפתח הדלת. ריר ניגר מהפה. מבולבל. לחוץ. כל השרירים קופצים, לא רצוניים. עיניים מפוחדות. מיד הבנתי. אכל רעל. כשפתחתי את הדלת, ברח לחצר. מתחת לבונגלו ולא רוצה לצאת. זמן רץ כמו בסרט. אימה. ריד שולף אותו בכוח. אני רצה למקרר, לוקחת ביצה. אמא וריד מופתעים. ?ריד, תעזור לי מהר, פתח לו את הפה". דוחפת לו את הביצה, על קליפתה לפה. ריד ואמא צועקים עלי. ?תהרגי את הכלב!?. מהר! אני בלחץ. "תחזיק לו את הפה שלא יוציא את הביצה". אמא אומרת שאחנוק אותו. אבל אני יודעת שלא. במקרה לפני כחודש, בצעידה היומית שלי עם פולין היא ספרה לי שזה מה שעושים פה עם כלבים שאוכלים רעל. ראתה במו עיניה והכלב ניצל. ?שתדעי, רק למקרה שתצטרכי". תודה פולין, חברתי היחידה. אני צריכה. צריכה. בלאקי שלנו גוסס. הכלב מבוהל. מחרחר. קליפות בפה, צהוב ושקוף נוזלים עליו ונדבקים לפרווה. הוא רוצה לברוח. רוצה למות. רצה מהר למקרר, מביאה עוד ביצה. דוחפת לו מהר לפה. כל שריר בגוף רועד לו. השרירים שלו לא עובדים. תיק-תק. תיק-תק. שעון החול. אלוהים, תן לי עוד שתי דקות הארכה. בבקשה. ריד מאבד תקווה. צועק כמו מטורף. שבור. אני חסרת אונים. מזל שאמא פה. אני אומרת לו שצריך לחפש את הווטרינר דחוף. תיק-תק. הוא לא רוצה. מיואש. אני רצה ברגל. באמצע הדרך ריד אוסף אותי. הווטרינר לא בבית. חוזרים הביתה לקחת את בלאקי. הווטרינר בעירייה. שם הוא עובד. אני מאבדת תקווה. בלאקי כבר שלשל על עצמו ועל כל הבית. מתחפר מתחת לספה. מחפש מקום למות. לא! לא ניתן לך למות! מבקשת מאמא שתיסע עם ריד. לא עומדת בלראות אותו גוסס לי מול העיניים. הם יוצאים לדרך. תיק-תק.

בבית לבד. מנקה את הליכלוך. מסריח, אבל לא לי. זה של בלאקי. חסרת מנוחה. מה קורה איתם? יחזרו איתו? בלעדיו? כמה שקט. ריק.

והשעון... צריך זמן. בלאקי צריך זמן.

אחרי שעבר זמן, שמעתי את האופנוע. ישן. מרעיש מרחוק. פוחדת לצאת לראות. אבל חייבת. מחכה על המרפסת רועדת. רואה את אמא ואת ריד ובלאקי שוכב על הריצפה. "מת?? הקול שלי חנוק. אמא אומרת שלא. אחר כך מספרת שריד לקח אותו על הידיים לרופא. בדרך חירבן על כל העירייה, וריד ניקה. קיבל זריקות, חיכו שיקיא, אבל לא הקיא. הווטרינר אמר שמרעילים כלבים נבחנים. בלאקי שלנו נבחן. גם נתן מספר 50/50. זה הסיכוי של בלאקי.

ובלאקי כמעט בלי הכרה. שוכב בעגלה של האופנוע, מלוכלך מהחרא של עצמו. הזבובים מפריעים לו. נושם בקושי. קופץ ומשמיע חרחורים מוזרים. עיניים לעיתים לבנות. זמן. בבקשה. אני נעה בין תקווה, לחוסרה.

סוחטת לו לימון טרי. ככה אמר הווטרינר. אמא משקה אותו עם המזרק. הוא מותש.

אמא שומרת עליו. ריד נכנס למיטה, לא רוצה לראות. ואני פוחדת להסתכל. רק לדעת שהוא נושם. רק לראות אותו עולה ויורד. ?אמא, תבדקי לי אותו".

הלב שלי דוהר. אני מתחננת לאמא, ?כמה זמן הרופא אמר לחכות??. אמא אומרת שצריך לתת לו לישון. לנוח. אני מתעקשת "אבל כמה זמן לוקח לדעת?? זמן. זמן. סופרים אותו. עד שנדע שבלאקי חי. עד שההורים יעזבו.

הנה. הוא הקיא. סופסוף. צריך לנקות שיוכל להמשיך לישון. פתאום אבא מגיע על הטוסטוס, בחורה צעירה איתו. הוא לא יודע מכלום. הלך למסאז'. אחר כך קנה לנו פרחים במשתלה, ותמונות לקירות, ומצא לקוחות. ?מצאתי לך שישה חברה נחמדים. מחפשים חדר". לאן להסתכל קודם. לבלאקי שלי, שינשום, שצריך לנקות. או לבחורה הנחמדה שמחכה לחדר. נקרעת. אמא מנקה את בלאקי. אני מתפנה לבחורה. מראה את החדר. היא אוהבת. מתקשרת לחברים שלה ואומרת "מהמם פה". לקחו את כל החדרים. עוד קצת שיחת חולין. אבא גאה. צד אותם בעיר. עזר להם ועזר לנו. הוא רוצה לראות את החדרים מלאים. אוהב את המקום שלנו. מפרגן. קונה וטורח. גם שידל אותם לעמוד עם השלט לצילום.

אחר כך אני חוזרת לבלאקי. עדיין נושם קשה וקופץ. אבל לפחות הקיא. יושבת עם אמא במרפסת. אבא הלך להביא את שאר החבורה שמחכה בעיר. אני מבקשת מפולין שתבוא. אם הוא ניצל, זה בזכותה. הווטרינר אמר שהייתי צריכה לתת לו אפילו שלוש ביצים. הסרט שלי הוא כמו בצ'ארלי וחצי, רק פה הביצים חיות, ולי יש פחד בלב. אבא כבר הביא את כל שאר החבורה. והגינה מלאה קולות נעימים. ארבע בנות ושני בנים. פותחים שולחן ליד בריכת הדגים.

פולין מגיעה והולכת לבדוק את בלאקי. היא יודעת כמה אנחנו אוהבים אותם, את הכלבים. כולנו יושבים יחד. אבא ואמא וריד ואני ופולין. אני מכינה שתיה ואז אני שומעת קולות שמחה. רצה מהר החוצה ורואה אותו. את בלאקי. מתנדנד ועושה פיפי בלי להרים רגל. קם לבד. מסטול. רועד. חי!!! חי...איזו הקלה.

אני מאושרת. יודעת שנגמר. מתחילה להבין שזה היה יום ממש מוצלח. החדרים מלאים ובלאקי חי. יום מטורף, אבל עם מזל.

כבר ערב. אמא ואני עוד לא אכלנו כלום. יאללה. חייבים לצאת לאכול. בדרך טלפון. שני אחים של חברה, שפגשתי דרך הבלוג. בפאי. שלחה אותם אלי. רוצים לבוא. אני מלאה כבר. למה לא התקשרתם קודם? ?לא היה זמן". זמן...

מבקשים עזרה דחוף. ?את חייבת לעזור לנו". אני רצה בעיר בין המלונות. חייבת לעזור להם. מלא. מלא. מגיעה למקום יפה. מסבירה למנהל מהר בתאילנדית שאני צריכה חמישה חדרים. בינגו. יש חמישה. אחר כך מסבירה איפה האורחים נמצאים. שיסע להביא אותם. סודר. מנסה להרגע. לנשום. הולכים לאכול. אחר כך החבורה באה להודות, ולאכול באותה המסעדה. נחמדים.

אבא אומר שאם כל יום אצלנו ככה, זה מספיק לכמה פוסטים ביום לבלוג. אה אה. בכל יום אותן דקות, אבל יש ימים שמרגיש כאילו הזמן כפול. זמן.

והיום יום חמישי. יש לי עוד פעם אחת להפוך את שעון החול שלי. ארבע בפעמים כבר הפכתי השבוע. פעם לכל יום. ומחר ההורים נוסעים. תיק-תק. אי אפשר לעצור. הגרגרים נופלים. ולא, בסוף לא תהיה לי ביצה קשה. כשייפול הגרגר האחרון, תישאר אני. וההורים ייסעו. נסיעה טובה.