לפני חמש שנים החלטנו לעזוב את ת"א לטובת הפריפריה לייט- פרדס חנה. חשבנו שהמרחק מהעיר יקל על יוקר המחייה שלנו. הבית המקסים שמצאנו, הגינה והירוק שבא אתו ושכר הדירה ההגיוני שהתבקשנו לשלם- גרמו לנו לחשוב שבחרנו נכון.

אני הייתי עצמאית, הגבוה עבד באזור, רכב אחד סיפק את כל צרכינו, לרגע היה נדמה שיוקר המחייה באמת הצטמצם.

 

עוד באון לייף:

 

ואז, אחרי עוד לידה, ניתוח בלתי צפוי לגבוה ושינוי בקריירה שלי- העלילה שהיא החיים שלנו קבלה טוויסט.

 

מצאתי עבודה בת"א. ענין של חמישים דקות מהבית. במפות של גוגל. במציאות: אני שלוש שעות ביום- בדרכים. ולא, זה לא סקסי או מגניב או השנוא עלי -"זמן לעצמי"- זה סיוט!!! זה פחות שעתיים עם הילדים שלי,זה פחות שעתיים בבית, זה סחיטה פיזית ונפשית איטית ומבאסת בשגרתה: רקבות שמתעכבות או לא מגיעות, חוסר סינכרון מעורר השראה בין זמני הרקבת לאוטובוסים- ייאוש.

 

תוסיפו לזה מנעד של תוספות שלא לוקחים בחשבון כשמתרחקים: הדלק, הצורך ברכב כמעט לכל דבר, חוסר במקומות עבודה במקצועות כמו שלי באזור שאחרי הרצליה, הרבה פחות היצע תרבותי וזמינותו, כאבי לב, ייסורי מצפון וגעגוע שלא נגמר.

 

 

אנחנו עובדים מאד מאד קשה. מאד. מסתפקים במה שיש לנו - משפחה מדהימה ובריאות טפוחמסה, ובינינו לבין עצמנו, כשאנחנו מצליחים להיפגש ולא להירדם על הספה מרוב עייפות- אנחנו יודעים, שאם דו"ח העוני לא היה כה יבש ונוקשה, גם אנחנו יכולנו להיקרא- עניים חדשים ומעודכנים.

 

כי זו האמת, גם אם אף אחד לא קורא לה בשם: לרובנו זו המציאות: מצאת החמה ועד צאת הנשמה, מינימום פנאי ותרבות, מקסימום חרדה ותסכול- משכורות שלא מספיקות כמעט לכלום: ולמען הפרוטוקול שנינו מרוויחים אחלה, מצב קיומי- הישרדות מינוס הבנדנה.

 

דווקא היום, עם פרסום דו"ח העוני, כשהרקבת שוב איחרה ואני שוב אראה את האוצרות שלי במיטה, דווקא היום כשנפלה לי האבן מהטבעת שאני הכי אוהבת, דווקא היום - אני מפרסמת את דוח העניות מטעם עצמי, למדינה שפשטה רגל ושרוב תושביה תיכף פושטים יד.

 

אין לנו נדל"ן, אנחנו לא באים ממשפחות עשירות (מקסימות כן), אין לנו חשבון בשווייץ או חיסכון בארץ- יש לנו משאב אחד, קוראים לו - תקוה, ואת זה , ישראל יקרה, לא אתן לך לקחת לנו.

 

זהו פוסט אמוציונלי ומלא בדמעות שנכתב כאילו בגלל רקבת שאיחרה וכאב לב מעורבב בגעגוע, אבל בעצם היה צריך להיכתב כבר מזמן, כי זו האמת ורק אחריה, כידוע, אפשר לצאת לדרך.