כבר כמה ימים שאני מרדימה את הנסיכה הקטנה שלי,  תוך כדי שאני מלטפת אותה ומציירת לה ציורים  בכריות אצבעותיי, בעדינות ורוגע על גבה.

אימא אל תפסיקי,  תלטפי אותי, תעשי לי נעים בגב. אל תפסיקי. אני רוצה עוד.... אל תפסיקי....

 

עוד באון לייף:

 

נוגה הרביעית מבין ילדיי, כוכב שהביא אור אל העולם, נולדה שעה לפני שגמלה בליבי ההחלטה ללכת לפוליטיקה הארצית. כבר בחדר לידה בעודי שוכבת כואבת ומדממת, עדיין בכאבי צירים, מושפעת ממשככי הכאבים ומטושטשת מהאפידורל.... קראתי לבן זוגי, והודעתי לו "אני לעבודה לא חוזרת, אני הולכת לפוליטיקה!" וכך בשחר של בוקר ה - 5.6.12, בחדר הלידה הצהרתי שאני "סיימתי את הפרק הזה בחיי" ויוצאת אל דרכי החדשה.

 

כבר בפעם הראשונה, לאחר הלידה, שיצאתי להנחות אירוע אליו התחייבתי חודשים קודם, פגשתי את יאיר לפיד. מהפגישה הזו הכול השתנה ולחופשת הלידה לא חזרתי. הכוכבים הסתדרו ומצאתי במהרה בית, קבוצה, תנועה, חבורה אליה הרגשתי מחוברת בחבל הטבור, מהרגע הראשון. שמתי הכול בצד. הכנסתי את נוגה למנשא והתחלתי לרוץ ברחבי המדינה, מחוג בית למפגשים עם אזרחים.

 

הייתי אחוזה בשצף קצף של אנרגיות, הורמונים ותובנות על העתיד שלנו. יצאתי למסע ובתוכו הגשמתי חלום, הקמנו מפלגה ונבחרנו, נבחרתי לכנסת ה-19.

כבר ביום ההשבעה הנחתי על שולחן הכנסת, הצעות, הקמת שדולות וניירות, לא ויתרתי על רגע, נכנסתי במלא העוצמה והקצב לתפקיד, חקיקה, שדולות, הצבעות וסחרחורת, בחלקה מהנה וללא ספק מרתקת.

 

עברו להן במהירות-שיא 3 שנים. ב-5.6.15 נוגה חגגה יום הולדת 3 ואני מעכלת 3 שנים סוערות בחיי, מתאוששת מעוד מסע בחירות, מפרק שהסתיים, ממסע גועש עם עליות ומורדות, שנעשתה בו לפתע הפסקה.

 

אני מסתכלת עליה והיא עלי בעיניים כחולות ועמוקות כמצולות הים, ואני רואה ילדה קטנה שמגלה את אימא מחדש. אני תוהה בליבי, מתי היא גדלה כל כך? איך זה קרה? ובעיקר איפה הייתי? שנים שאני וורקוהולית, שנים שאני מאמינה שאימהות וקריירה תמיד הולכים יחד והכל אפשרי. פתאום שמתי לב שאיבדתי 3 שנים בחיים של הבת שלי. הרצון לשרת את הציבור נאמנה גרם לי לשרת רעה את הציבור הפרטי שלי בבית.

פסק הזמן שנכפה עלי הופך לרגע המשמעותי של חיי, קיבלתי במתנה ילדה נפלאה שלא עוזבת אותי לרגע, מנסה למצות את אימא שאולי תעלם שוב, בכל שנייה.

אנחנו צוחקות רוקדות, משחקות, מדברות, מגלות  אחת את השנייה.

שואלת את עצמי לעזאזל איפה הייתי ב3 שנים האחרונות?! כמה הפסדתי כמה פספסתי, כמה קשה לי להודות שהפסדתי.. אני בטוחה שאני יכולה להסביר לעצמי ולספק הסברים שהכול בסדר וככה מתנהל העולם.

 

אם נשאל היום את כל אחת ממשרתות ומשרתי הציבור בכנסת או באותם תפקידים שלא רואים בהם כמעט את הבית והילדים, האם זה שווה להם? האם זו בחירה חופשית? האם מרבית ההורים היום בארץ חיים בקצב בלתי אפשרי, עובדים מסביב לשעון ומפספסים רגעים של גדילה התפתחות כאב, עצבות צחוק ומשחק.

 

האם אפשר לשלב קריירה ואימהות? קריירה והורות אמיתית? האם הקריירה שווה את זה? האמת, עוד אין לי תשובה מספיק טובה. התפתחתי שם והפסדתי כאן. אבל אני כן יודעת מעומק ליבי, שכרגע הדבר הכי חשוב בחיי זה לא לפספס אף רגע של נוגה או של שלושת ילדיי האחרים, שצריכים את אימא. והאמת, אימא ממש צריכה אותם.

רצה לצייר עוד ציור על גבה של נוגה רגע לפני שנשימותיה מתחלפות מקצב ערני, לשינה מתוקה ורגועה.

 

לל"ט.

אימא יפעת