הקהל השתנה עם השנים בגלל תרבות הרייטינג וכניסת האינטרנט.

הוא חסר סבלנות, מביא את הזפזופ לתיאטרון ומעדיף הצגות של שעה ורבע בלי הפסקה. מצד שני, תלמידים פעם היו נורא מפריעים והיום כבר לא, פלאפונים כמעט שכבר לא שומעים בקהל, אבל משהו השתנה בקצב של החיים שלנו, וכך גם בתיאטרון. יש גם הצגות שלוקחות את הזמן באורך רוח, אבל אי אפשר להתעלם מחוסר הסבלנות של הקהל.

 

ההצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" קוצרה משלוש שעות ושתי הפסקות לשעה ארבעים וחמש דקות בלי הפסקה, ויש לזה אימפקט מעולה. עשינו רק טוב בזה. הורדנו את כל מה שהופך את זה למחזה אבסורד והפכנו את זה ליותר מהודק. אי אפשר לעשות את זה עם כל מחזה אבל פה זה הצליח.

 

היו לי גם שנים פחות עסוקות וזו היתה תקופה של סיוט. בדיעבד, טוב שדברים כאלה קורים.

רוב השחקנים נוטים לחשוב על הסבה וחלקם עושים הסבה. יש שנים קשות אבל זה חלק מהבנייה שלך והחסינות הנפשית שלך. אחרי הפסקה של שלוש-ארבע שנים חזרתי רעבה לתיאטרון. זו היתה תקופה סיוט,  וחשבתי שזה לנצח. זו תקופה שאתה לא מבין, שואל שאלות, מבולבל, חלש נורא והיחס משתנה אליך. 

 

חוזה הוא סוג של מלכוד.

מצד אחד, זה יותר פשוט כי המסגרת מחויבת כלפיך, אבל מצד שני לא תמיד אתה מקבל את מה שאתה רוצה. אני לא רוצה קביעות, לא מעניין אותי. קביעות גורמת לך להירדם. אם אין קביעות ? היד על הדופק. בדיוק ההיפך מפקיד, אני מעדיפה ראש יותר גדול. אני לא מהמניחות ראש - לא בחיים ולא במקצוע.

 

אני מתייחסת אל המשחק כאל עבודה.

שום טלטלות רגשיות, כמו שלעובדים בבנק אין טלטלות. אני נותנת מעצמי אבל שומרת על עצמי.

מי שמאבד שליטה צריך לבדוק את עצמו. זו עבודה, יש חוקים, מסגרת וגבולות ובתוכם אנחנו פועלים. הולכים הביתה, שלום, נגמר. אני מסורה לעבודה בעבודה ומסורה לבית בבית.

כולם קוראים טוקבקים, גם מי שאומר לך שלא.

אני משתדלת לא להיכנס להודעות שמסמנות שמשהו מתקתק שם  ועלול להתפוצץ לי בפרצוף אם אפתח אותן.  טוקבקים שהכותרת שלהם היא "כנסו", מטעים לפעמים. זה עולם מגעיל ולא אובייקטיבי. בסך הכל זה בסדר, אין דרמות גדולות. אני לא מתעסקת בזה ולא עונה לכל אחד. יש לי חברים משלי, את העבודה שלי, המשפחה שלי, יש לי חיים. הדברים האלה לא יערערו אותי, ומי שאני מעצבנת אותו ? בכיף. שיתעצבן. אין לי בעיה עם זה. 

 

אני שומרת על עצמי, אני בטיפול, לא נותנת לעבודה להיכנס אליי הביתה ואת הבית לא מביאה לעבודה.

זו הפרדה מוחלטת. אני טוטלית מאוד בעבודתי אבל בשליטה מוחלטת. אני לא מאמינה בלהיטמע בתפקיד. אין דבר כזה. התפקיד הוא אני ואני אחראית לעצמי. זו עבודה מאוד טכנית, מרתקת, עם אלמנטים רגשיים וצריך לדעת איך להשתמש בכל הכלים שיש לך כדי לשמור על עצמך. את זה לומדים עם הזמן.

 

הרעיון הבסיסי הוא לדעת לטפל בעצמך.

כשאתה צעיר יש לך כוח, ואתה לא מודע לזה שיום אחד הגוף מתעייף. למדתי שאני צריך לשמור על עצמי כדי לא לחלות. אני רוצה להישאר גדולה וחזקה ולתת דוגמה ליתר ? למשפחה בחיים ולקאסט בתיאטרון.

ציצים הם שני בלונים שקיבלנו ובהתחלה לא ברור איך מתפעלים אותם.

היה קשה לי להבין למה נשים הולכות עם הציצים מקדימה, עד שתפסתי שהכל מתחיל ונגמר בציצים. לא הרבה השתנה מאז ימי האדם הקדמון במערות. אני די חזקה בתחושה שלי שעדיין בא להם לתת לנו נבוט בראש ולגרור אותנו מהשערות לתוך המערה, שנהיה יפות וסתומות.

 

לנשים חכמות פחות קל, כי אותנו לא יגררו בשערות לשום מקום.

את פחות נגישה כי יש לך דעות ולא כל כך אוהבים לשמוע דעות של נשים. את לא משחקת את המשחק, לא יודעת איך לצוד אותם, ואת נשארת לבד כי את לא יודעת כמה זה קל. ללבוש מחשוף, לעטות חיוך דבילי ולרקוד את מחול החיזור הזה, שכשאני מסתכלת עליו מהצד בא לי להקיא. עם השנים זה עוד יותר מקומם ומשעמם אותי.

 

אני לא מבינה את הקודים ותמיד יוצאת עם פרצוף משתומם, כי אין לי מושג מה זה הדבר הזה. ואם אני לא במשחק אני לא במשחק. אני אשב בחושך ואף אחד לא יזמין אותי לרקוד. לכן אני עצמאית. אני יכולה לבד והם יודעים שאני לא צריכה אותם. הבנתי שאפשר לבד.

 

נשים מביאות איכויות שונות.

 הכל יותר רגשי, אנחנו מדברות המון, יודעות לתמוך והמילה של העידן החדש, להכיל. אנחנו מתוחכמות יותר ויש לנו את היכולת לתמרן, להפעיל, לגרום לו לחשוב שהוא חשב ככה. אני גם אישה וגם גבר, מתקשרת עם שתי הקבוצות.

 

אני אוהבת באימהות שלי הכל.

להעיר אותם בבוקר, להריח אותם, לנשק אותם, להכין להם ארוחת בוקר ולחכות להם שיחזרו מבית הספר ולטגן להם שניצלים. אני בת של מטפלת בתינוקות, אז זה מובנה אצלי ומאוד טבעי לי. אני יודעת לתקשר עם ילדים מאוד טוב, לא מתיילדת ומדברת איתם בגובה העיניים. בשבילי הילדים תמיד היו אנשים קטנים ומצחיקים.

 

כמו שיש בפארק אנשים שרוצים ללטף כלבים, אני מתה לתפוס לתינוקות את הרגליים.

אני מתה על ילדים, על המתיקות והריח. כנראה שאני כבר מוכנה להיות סבתא. לא התנפלתי על תינוקות כשהייתי צעירה, לא הייתי בטוחה שאני אוהבת את זה. הזמן לימד אותי אחרת.

בתקופת התיכון הייתי בנבחרת האתלטיקה של תיכון רנה קאסן בירושלים: קפיצה לגובה, קפיצה לרוחק, ריצות ספרינט. מה שלקחתי משם זה את הדיוק ואת המתמטיקה.

דברים צריכים להיות מאוד נקיים ופשוטים, ובמסגרת מאוד ברורה. עכשיו חזרתי לעסוק בספורט. בגלל הגיל, הגנים כבר לא עובדים לטובתי, כך שהתחלתי באימוני כושר ואני די טובה בזה.

 

תזונה נכונה לא מדכאת בכלל.

לא כשאתה עושה את הסוויץ' ומחליט לעשות את השינוי. ההבנה היא שאתה יכול לעזור  לעצמך בזה שאתה מפסיק להכניס לגוף דברים טעימים אבל לא מזינים. צריך לאכול כמו שצריך. אני מניחה שהמקצוע שלי מחייב אותי לשמור על פיגורה כדי לקבל עוד עבודות. 

 

אי אפשר לכעוס על צעדים שעשיתי כי עשיתי אותם. מכל דבר צריך ללמוד.

יש מיליוני פיילוטים שעשיתי ולא התקבלו, המון החלטות שגויות לגבי דברים שעשיתי, וזה גם חלק מהבנייה. לדעת לבחור נכון. את זה לומדים. 

 

הייתי יושבת לקפה עם המון אנשים:

עם ג'ולי אנדרוז, ג'וליה לואי דרייפוס, מל ברוקס, עם ריקי ג'רווייס מהמשרד - הוא קורע אותי. הבחירה היא באנשים מצחיקים בעיקר. צחוק מרפא, הוא פשוט תרופה. זה לא סתם שאומרים שבריא להרגיש את זה כשזה קורה.

 

 

 

הייתי יושבת לקפה עם המון אנשים:

עם ג'ולי אנדרוז, ג'וליה לואי דרייפוס, מל ברוקס, עם ריקי ג'רווייס מהמשרד - הוא קורע אותי. הבחירה היא באנשים מצחיקים בעיקר. צחוק מרפא, הוא פשוט תרופה. זה לא סתם שאומרים שבריא להרגיש את זה כזה קורה.