לצמוח מתוך הקושי
נולדתי בבני ברק, במשפחה חרדית עם עוד 13 אחים ואחיות. בגיל 14 עזבתי את משפחתי והתחלתי לחיות לבד. חיפשתי את הרגע לעזובאת הבית ועזבתי מבלי שיהיה לי לאן . הלכתי "על עיוור". בהתחלה לבתים של חברות, מתגלגלת מבית לבית ואח"כ לתקופות של פנימיות. אין תחושות כשאת בפנימייה, רק תסכול ותקווה לסירוגין, בעיקר תקווה (שתמיד התנפצה) וגם זה בקושי. רוב הזמן עסוקה בהישרדות, לא הרגשתי כלום.
משפחת האומנה הראשונה שלי הייתה הדודים בירושלים, שהכניסו אותי לביתם רק בשביל הכסף, אך בעצם הייתי נטל עבורם. במקביל עבדתי בדוכני מזון מהיר ובחנויות בגדים רק כדי לממן את עצמי כמה שאפשר וללמוד לבגרויות באקסטרני בכוחות עצמי. הדודים שלי היו רעים אליי, גרתי אצלם בעליית גג צפופה וסבלתי מיחס מחפיר. הם אמנם קיבלו כסף מהמדינה כמשפחת אומנה, אבל לי הם לא נתנו כלום. אכלתי תמיד מחוץ לבית, בכסף שהרווחתי בכוחות עצמי. לא רציתי להישאר שם ובעירייה חיפשו לי משפחה אחרת, שגם נכנסה לפרויקט עבור הכסף. הם בקושי דיברו איתי , כאילו כל החלפת מילה היא נטל עבורם. ברחתי לטלנובלה שראיתי במחשב כשאפשרו לי, וחלמתי לעזוב. עובדת סוציאלית התחלפה באחרת, ורובן לא ממש עזרו לי. ההרגשה הייתה שנפלתי בין הכיסאות ושלאף אחד לא באמת אכפת מה יהיה איתי. הייתי מותשת נפשית ופיזית.
נקודת האור הייתה המפגש שלי בעמותת "ילדים בסיכוי" בגיל 21, המאוחר יחסית, אחרי השירות הלאומי ביד שרה. באמצע שנה ב' של התואר, ממש לפני שנשברתי מרוב קשיים, עם ממוצע 100 בבחינות של הסמסטר, נוצר הקשר עם ילדים בסיכוי. היו הרבה קשיים והתמודדויות, אבל מעל הכל קיבלתי המון ביטחון ואהבה, כל מה שהייתי צריכה בשביל לדחוף את עצמי להצליח.
ערן, מתנדב מהעמותה, חיבר אותי לדירה עם שותפות. התלבטתי וחששתי מעוד מסגרת קשה ומתישה, אך לראשונה בחיי נתקלתי ביחס טוב מהסביבה ומחברות חדשות. רות מהעמותה ליוותה אותי ושומרת איתי על קשר עד היום. הרבה בזכותה אני עומדת על הרגליים בכוחות עצמי וגרה בדירה קטנה שאני מממנת מהעבודה.
במקביל, מהחשש שלא תהיה לי קורת גג בעתיד, התחלתי ללמוד לתואר ראשון במינהל עסקים עם התמחות בראיית חשבון. עבדתי קשה מאוד במשק בית כדי לממן את הלימודים האקדמיים, חייתי בצמצום וחסכתי שקל לשקל, בדרך נתקלתי ביחס מחפיר וקשה ממעסיקים. למזלי הצלחתי למצוא עבודה בתחום הלימודים שלי והרגשתי שאני מתחילה לעלות על הגל.
כיום אני עובדת קשה, כ-12 שעות עבודה ביום, עם התמחות מאתגרת. אני חייבת להתפתח מהר מצד אחד, ומצד שני אני עדיין רוצה להיות ילדה, כך שלפעמים יש חוסר תיאום בין העולמות. לאורך השנים, היה לי קשר כלשהו עם המשפחה, עם הרבה הפסקות. קשר עקשן וחסר יציבות. כנראה שאני לא מסוגלת לשחרר את הצורך הזה.
החששות שלי היו על בסיס יומי. לא היה לי רגע אחד של ביטחון, בעצם עד היום. להיזרק ממקום למקום היה אצלי ענין שגרתי. חששות עלו דווקא במצבי שגרה לאורך זמן ארוך יחסית. אם היה עובר חודש וחצי, מיד היה מתעורר בי פחד שהנה זה ייגמר. במעבר לחיים העצמאיים אני זו שעזרתי לעצמי. עדין יש בי אמונה שכשרוצים וחושבים חיובי הדברים מסתדרים.
מאיפה שואבים כוחות ותעצומות נפש להתמודד ביום יום עם המציאות הלא פשוטה, אתם שואלים? אין ברירה ויש הרבה פחד. פחד שלא יהיה איפה לגור, מה לאכול, פחד שלא אגשים את החלומות שלי, פחד שהמציאות תנצח אותי ושהמשפחה החרדית שלי תגיד 'אמרתי לך'. ומנגד- אמונה עצמית. דרשתי מעצמי להגיע לציונים גבוהים כולל בקורת עצמית קשה בימים שהגעתי לפחות, והתמקדתי באנשים שרצו לעזור לי.
היו כמה ממש כמו מלאכים בדרך, כל אחד עזר ונתן השראה לתקופה, לפעמים בדברים הכי קטנים כמו להפנות לאדם הנכון או להקשיב.
המסר שלי לילדים שחוששים מהעתיד וגדלים בפנימייה הוא - אל תפסיקו לחלום אל תפסיקו להגשים חלומות, תדרשו מעצמכם אל תוותרו! תאמינו ותגיעו. הכל אפשרי, ודווקא ממקום של קושי אפשר לצמוח.
ההישג הכי משמעותי בחיי עד היום הוא ההבנה שהכל בידיים שלי. תראו אותי - איך עם כל הקשיים סיימתי את לימודי בהצטיינות, חידשתי את הקשר עם המשפחה שלי, ואפילו אמא שלי מבשלת לי לפעמים.
לתרומות ופרטים נוספים על עמותת ילדים בסיכוי
***הביאה לפרסום - יוליה פריליק





React to WordPress