אני אשתו של הלום קרב. עד לפני 4 שנים עוד לא הכרתי את המושג הזה, לא הבנתי את השלכותיו עליי כאישה של והשפעותיו על התנהלותי כאמא וכאדם.                                        

עוד באון לייף:

מלחמה של גברים, שלום של נשים

כיצד משפיע הזיכרון על הילדים שלנו

יום הזיכרון הוא כעבר לא חלק ממני

                                                     

כשהתפרצה אצל בעלי הפוסט טראומהPTSD  (ההגדרה הפסיכיאטרית להפרעה), הרגשתי אבודה, אף אחד בסביבה לא הבין מה עובר עליי, ועל  זה שפתאום הפכתי בעל כורחי למשענת. נאלצתי למצוא את עצמי בחזית מספקת הסברים לכולם, גם אם לא ממש רציתי. נאלצתי להתמודד פתאום עם חוסר התפקוד שלו, עם לילות חסרי שינה בגלל סיוטי לילה שחווה, התקפי בכי, התפרצויות זעם ועם הפלאשבקים (שמאלצים אותי להבין שבן זוגי אמנם נמצא איתי פיזית אבל למעשה מרגיש כאילו הוא בשדה הקרב מול מחבל יורה).

בימי הולדת של בני בכורי הוא מסתגר בחדר כי הוא לא יכול להכיל קולות שמחה, והכדורים שהוא נוטל מאלצים אותו לישון ולשקוע עמוק יותר אל תוך החשכה.

 

הלם קרב - כשחווים את המציאות כשדה קרב

 

בתוך כל התהום הזה אני מחפשת את עצמי ונאבקת בכל כוחי לשמור על יציבות המשפחה, להיות עם הילדים, לחבק ולהכיל אותם, לעבוד ולהיות עמוד איתן למרות שלפעמים גם אני רוצה להתפרק, לחבק אותו ולהגיד לו : "ארז אני מתגעגעת, תחזור למה שהיית פעם". אבל בפועל לא באמת יודעת מה לעשות כדי להוציא אותו מהתהום הנוראית הזאת.

 

לפני מספר חודשים, התגלה פתאום ניצוץ של אור. בעקבות חשיפתו של עידו גל רזון על מצוקותיו כהלום קרב, בערוצי המדיה השונים, גרם  לי לחוש שיש אור בקצה המנהרה. בשל העובדה שמשרד הביטחון טרם מכיר בבעלי כנכה צה"ל, הוא  נותר לבד ללא תמיכה מתאימה. כבר באותו שבוע יצרתי עמו קשר. עידו חיזק אותו, הוא הגיע אלינו, לסלון הקטן שלנו, והם דיברו. דיברו באותה שפה, שפה שאני לא יכולתי להבין, שפה של הלומי קרב. באותו ערב ראיתי את ארז שלי מחייך, צוחק וגם בוכה. זיהיתי את האור שלו בעיניים שכבה בשנים האלו. בהמשך זכיתי גם לפגוש את שי קוזלובסקי. שי הוא בעצמו הלום קרב שיצר ממש בימים אלו פרויקט מיוחד של גיוס המונים בהדסטארט המכונה "לא מפקירים פצועים בשטח". על מנת לממן חוויה טיפולית למען הלומי קרב בקרוואנים ובאווירת שטח. 

במהלך התקופה הארוכה הזו הבנתי עד כמה הלומי הקרב סוחפים אחרים גם אם לא במודע ורצון את בני משפחותיהם הקרובים (הורים, בנות זוג, ילדים). סיוטי הלילה, הפלאשבקים, איבוד השליטה, החרדות וחוסר היכולת לקבל את תמיכת משפחתם. ומנגד בני המשפחה עומדים עם הרצון להכיל, לחזק ולהיות אוזן קשבת. הדיסוננס הזה יצר אצלי צורך עצום למצוא מקום של תמיכה ופורקן.

 

לצערי, כשהבנתי שאין מספיק מודעות וקבוצות תמיכה למשפחות של הלומי קרב, נרשמתי ללימודי הנחיית קבוצות, חוויה שהעצימה והגדירה לי מחדש את המשמעות והכוח של הקבוצה כמקור תמיכה. באדיבותו של קוזלובסקי, זכיתי להכיר את הלית וייל. הלית, הינה מטפלת בטיפולי עומק רגשיים. בימים אלו אנו מגייסות נשים, בני זוג הורים, ואחים יחד על מנת ליצור קבוצת תמיכה ייחודית מעין זו. סדנה בה הכלים הרגשיים מעובדים יחד עם מעטה תמיכה קבוצתי. בימים אלו פתחנו גם קבוצה בפייסבוק הנקראת "בני משפחה להלומי קרב", בה ניתן לבני המשפחה, במקביל להלומי קרב, לתת ביטוי מנקודת מבטם. ניתנה לי ההזדמנות לשתף על חוויותי כבת זוג להלום קרב. ממקום של שליחות, אני מזמינה בנות זוג נוספות של הלומי קרב ובני זוג של הלומות קרב ליצור עימנו קשר.

 

ענת סבן - anatirot@gmail.com- 0545-747351

הלית וייל - 0547-607629- halitweil@gmail.com