היו ימי מלחמת עירק 2003. הייתי שליח ערוץ 10 ושובצתי ליחידת קשר קדמית אמריקנית. 42 יום הייתי יחד עם הכוחות האמריקניים בדרך לבגדד. בגדד אז היתה תוהו ובוהו. צלפים ישבו בצריחי המסגדים, וטנקים אמריקניים היו פרושים בצמתים ועל צירי התנועה. אני התמקמתי בארמון סאדאם שעל שפת החידקל. לא בפנים, אלא בחצר מתחת לאחד הדקלים. שם הרגשתי יותר נוח ובטוח.

 

צילומים: יגאל צור

 

איך יוצאים מפה עכשיו?

 

הייתי לבד, והמועקה והעייפות הפיזית והנפשית של אורך המלחמה החלו לאט לאט לתת בי את אותותיהן. כבר ידעתי שאני רוצה לצאת משם, אבל עוד לא ידעתי כיצד. צפונה, לכיוון תורכיה, היו עוד קרבות. כווית היתה בסימן שאלה, כי הויזה שלי הסתיימה ובניגוד לעיתונאים אחרים, לא נתתי את הדרכון הזר שלי מחשש שיחרימו אותו.

 

צוות נורווגי שעזב הציע לתת לי את הטיוטה שלהם אם לא יצליחו למכור אותה לאחד מצוותי התקשורת הזרים החדשים שהופיעו השכם והערב. אני כבר פינטזתי, ראיתי את עצמי דוהר את 1200 הק"מ עד גבול ירדן, יורד לשייח' חוסיין, חוצה ומגיע לתל אביב עם רכב 4X4 ועליו לוחיות של כווית. ויתרתי כשחשבתי על לנסוע לבד את כל הדרך. גם לי יש גבולות. בחצות הלילה, אחד מאותם לילות חשוכים שבהם אתה רגיש לכל רחש שמקפיץ אותך, התעוררתי. לא רחוק ממני היתה מכלאת שבויים שעמדה ריקה. מסמוך אליה שמעתי קולות.

 

 

 

 

"עוד שבויים הגיעו"

 

הערתי חייל אמריקני שישן סמוך אלי. הוא הוציא מכשיר ראיית לילה ומבלי לצאת משק השינה צפה, והעביר אלי. "הם מביאים עוד שבויים," אמר ונרדם. ראיתי את הכוחות המיוחדים מביאים שבויים. זה היה תמיד בלילה. אחר כך הם נעלמו, והשבויים נשארו.

 

 

בבוקר כשנגשתי למכלאה אמר אחד השומרים, "מאה שלושים ושבעה. הרבה סורים, ירדנים, פלשתינים". שאלתי אותו אם אכפת לו שאני אדבר עם מישהו מהם. "לא," הוא אמר, "רק בלי לצלם. יש שבוי סורי שמדבר אנגלית טובה".

 

 

הם ישבו בפנים, מתחת ליריעה שהספיקו לפרוש מפני קרני השמש הלוהטות. בחבורות, לפי מוצא ושייכות. ליד ערימה של ספרים בערבית ישב הסורי. "החיילים האמריקאים הביאו לי מהארמון, שיהיה לי משהו לקרוא," אמר, "הם חבר'ה טובים." הוא נראה כמו מישהו מהשכונה. סתם בחור. עיניו בהירות, כחולות וקרות, לא מסגירות שום רגש. שיער ג'ינג'י ? חום קצר שמלווה תוי פנים בהירות. אנגלית מדוייקת ברורה. שאלתי אותו אם אני יכול לראיין אותו. "אם אתה אמריקאי או אנגלי התשובה היא לא." "אני מהטלוויזיה הפרואנית," אמרתי לו, שכן זה הכיסוי שלי. כתבתי את פרטי השיחה באנגלית. כדי לא להסגיר מהיכן אני.

 

 

 

 

"בשבילנו, המלחמה היא לא של סדאם"

 

וזה מה שסיפר: "שמי הוסאם אל סאתי, בן 33, נשוי, אזרח סוריה מן העיר אלאפו. הגעתי לעירק כדי ללמוד איסלאם." הוא הפסיק. תקע בי זוג עיניים קרות ושאל, "תגיד, אתה חושב שיעמידו אותנו למשפט צבאי"? השאלה הזאת חזרה במהלך השיחה שלנו.

 

שידרה פחד מפני האי ודאות. "אני לא יודע," אמרתי. לא היה לי אז מושג מה עושים בשבויים מלבד העובדה שמעבירים אותם דרומה. אף אחד לא שמע עדיין על אל גאריב. "אם הם יעמידו אותי למשפט צבאי," המשיך הוסאם, "הרי שהם צריכים להעמיד לדין צבאי את הקאדי של אוניברסיטת אל אזהאר, שכן הוא זה שהכריז על ג'יהאד ואת המופתי בסעודיה. כאשר מופתי מכריז על ג'יהאד עליך לציית".

 

 

שאלתי אותו איך הגיע. הוא ספר על כינוס גדול שהיה במרץ של אותה שנה בגבול סוריה ? עירק. "היו שם מאות, אולי אלפים. בעיקר פלשתינאים, סורים, לבנונים, ירדנים אבל גם הרבה אחרים. "זה היה במקום שכונה המסגד הגדול. אנשים באו והלכו. האוטובוסים פרקו כל הזמן אנשים שבאו מסוריה. אמרו לי שלוקחים אותנו לבגדד. סאדאם נלחם את המלחמה שלו, אבל עבור העולם המוסלמי זוהי המלחמה של האסלאם."

 

 

 

קלצ'ניקוב לכל ילד

 

"מה קרה הלאה?" שאלתי. "הביאו אותנו לבאגדד. הורידו אותי במסגד של הכת שלי, לקחו מאתנו את כל הניירות ואמרו לנו שאם האמריקאים יגיעו, עלינו להילחם בהם בנשק שנמצא במסגד". "מה פירוש?" אני שואל, "אמרת שבאת ללמוד." "נכון. אבל לא השאירו לנו ברירה. בתוך המסגד היו ערמות של נשק. אנשי הבעת' לקחו מאתנו את כל הניירות והשאירו אותנו שם. כשראו את האמריקאים באים, הם ברחו. המארינס הגיעו למסגד. הראיתי להם היכן נמצא הנשק, הם רצו לתת לי ללכת אבל מישהו אמר שאני נראה חשוד וכדאי לחקור אותי".

 

 

אמת או לא, לא ידעתי אז ואינני יודע עד היום. אבל הקשבתי לסיפור שהיה בעיני מרתק. אם הם חושבים שאני מוג'הדין זה בסדר מבחינתי, אני אמשיך בלימודים שלי גם בתוך השבי. אם הם רוצים לירות בי גם זה בסדר", הוא אמר. "אתה יודע לירות?" שאלתי את הוסאם. "בודאי," הוא ענה, "כל ילד בסוריה יודע. כשאתה בן עשר נותנים לך קלצ'ניקוב ביד ואומרים לך לירות עשרה כדורים."

 

 

הוא הדליק סיגריה שלישית, אולי רביעית, הסיגריות העירקיות נשרפות לאט, למרות שכתוב עליהן טבק וירג'יניה. השיניים של הוסאם היו שחורות מרוב עישון. "מה אתה חושב יקרה בעירק עכשיו?" שאלתי אותו. "מה כבר יכול לקרות?" הוא אמר ? שאלה שרלוונטית עד היום, ואז הוא שאל, "מה אתה חושב יקרה איתי?" "אני חושב שיעבירו אתכם למחנה ליד הגבול עם כווית." ואז שאלתי שאלה ישירה, "אתה מפחד?". "בודאי שאני מפחד. במיוחד אם יעמידו אותי למשפט צבאי."

 

 

 

 

חבל על הספרים של סדאם

 

אני רוצה לשוחח עם אחרים. בחור בשם פאאז אחמד, אמר שהוא כורדי והוסיף במרירות, "חשבתי שכשהאמריקאים יגיעו החיים שלי ישתנו - עכשיו אני יודע שהם נגמרו". שעה קלה אחר כך הגיעו המשאיות הפתוחות. חיילי המשטרה הצבאית החלו להוציא את השבויים, בדיקה מקיפה והעלו אותם למשאיות. הוסאם ישב בקצה המשאית השנייה. בין הידיים הכבולות הוא החזיק ספר. ידעתי שזה קוראן שנלקח מן הספרייה של סאדאם. לפני שנפרדנו הוא אמר, "לסאדאם הייתה ספריה גדולה בארמון. כל מה שגנב. לי חבל על הספרים".

 

 

ראיתי אותו נפרד ממני במנוד ראש קטן, השבתי במבט. עליתי במעלה מה ששרד מגן הוורדים שפעם הקיף את הארמון. משם ראיתי את שיירת המשאיות והליווי היוצאת מקיפה את הארמון ונעלמת לכיוון המדבר, אל החום והשכחה, שם כובשים ונכבשים, מנצחים ושבויים, נמוגים זה לתוך זה לתוך זיכרון קולקטיבי היסטורי.

תגיות