הרב אברהם יוסף, בנו של הרב עובדיה, אמר היום שאסור לנשים ללמד בכיתה ד' ומעלה מכיוון שזה מעודד פריצות. אמנם אני מוקיעה באופן מוחלט את כל אמירות הרבנים החשוכות באשר הן, אולם המאבק באמירות כאלה ובפונדמנטליזם נגד נשים, ובעמדות שמדכאות נשים בשם הדת, אינו מאבק נכון.

 

המאבק הזה הרי לא יחולל את השינוי בקרב הקהילה הדתית מכיוון שהרבנים לא מצפים שהקהילה החילונית תציית לפסיקות אלה. זה לא רלוונטי אליה. הדברים נאמרים בתוך הקהילה הדתית עצמה ומיועדים לה. אני יכולה להתקומם נגד זה אבל התשובה היא הרבה יותר מורכבת.

 

הרב עובדיה לא מעניין אותי

אותי כפמיניסטית או חילונית לא מעניין מה אומרים הרב עובדיה יוסף או בנו. אותי מעניין איך ליצור אוזן קשבת בתוך הקהילה שלהם כדי לחולל קואליציה פנימית של נשים וגברים שינקטו עמדה אופוזיציות לפסיקות מסוג זה.

 

הדרך ליצירת אוזן קשבת בקהילה היא לא  להזכיר בכל פעם כמה הרבנים סקסיסטיים וגזעניים כי זה רק מחזק את האנטי. יש לשאוף לכך שאף אישה בעולם לא תאפשר לחולל את כבודה בצורה שיגידו לה איך לעבוד ואיפה. המטרה היא ליצור מצב שבו אותה פמיניסטית מבפנים, גם אם היא לא רוצה לעזוב את הקהילה ולחולל מהפכות, תמצא את הדרך להגיד שזה לא הוגן לשלול ממנה צלם אנוש ברמת העיקרון של כבוד האישה כאישה.

 

האתגר והאינטרס שלי כפמיניסטית הוא לחשוב איך אני עושה את זה. ברור לי שעל ידי מאבק חזיתי ברב זה או אחר או בפסיקה כזו או אחרת זה לא יקרה. הדרך היא למצוא את אותן זירות שבהן נשים מבפנים ירגישו שהאינטרסים שאני מנסה לקדם יבטיחו שהן לא ייפגעו.

אחת הדרכים האפקטיביות ביותר היא למשל דווקא מכללת הנשים של עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, שמאפשרת לנשים ללמוד מקצועות מכניסים כמו הייטק, ראיית חשבון או תיירות. הן עובדות מהבית אך מסוגלות להביא הכנסות מאוד מכובדות מבלי להתעמת עם הרבנים. מזה כמובן לא נובע שאישה מאוד צעירה שעובדת בכיתה ד' לא צריכה להתמודד עם הקשיים.

 

במאמר "מיקוח עם המנהיגות הרוחנית של ש"ס" שפרסמתי בחו"ל כתבתי על מקומות שבהם נשים מתנגדות בפעילויות חתרניות אלטרנטיביות כדי לעשות את זה, למשל חדרי כושר מיוחדים לנשים חרדיות. עוד דוגמה היא מנגנונים שהן פיתחו כדי לא ללדת כל שנה – כמו ללכת לפסיכולוג או לרופא במקום לרב. החיים שלהן הגיעו היום גם למקום של מאבק באמצעות מנגנונים נגד אלימות כלפי נשים בתוך המשפחה, וזה לא היה קיים לפני 20 שנה.

 

כאן מדובר בטכניקות של נשים שלא מוותרות על עולמן, גם אם הן לא מצליחות לשנות הכל במכה אחת. הן אולי לא יצליחו ללמד ילדים בכיתה ד', אבל הן נלחמות במגרש שבו הן יכולות לנצח. כיום בבר אילן נמצאות נשים חרדיות שלומדות משפטים, ומחר הן ייצגו את האחרות במאבקן. התיקון הוא לא איפה שהרב עובדיה רוצה או לא, אלא איפה שהן יכולות.

תגיות