אילנה דיין, תנוחי
רק שתדעו לכם שגם אני, לפני שלושה חודשים, שברתי את הקרסול, כן, כן, בדיוק כמו אילנה דיין. רק שלמרבה הבאסה הסיפור שלי כלל רצפת מטבח חלקלקה, הליכה מהירה ונעלי סירה עם סוליה משופשפת. ישבתי חודשיים בבית, (נכון, בדיוק כמו הגברת דיין), ובזמן שאנשים שאלו ותהו מה קרה? איך קרה? ולמה? דמיינתי לי איך מסיפור של עקרת בית שמנמנה יצמח לו אפוס גבורה מלא הוד והדר, הכולל ערבים לא מגולחים, שכפצים סקסיים משולבים בקסדת אל חלד ושדות של אופיום.
מתברר שלפעמים חלומות מתגשמים, פשוט אנשים אחרים מגשימים לך אותם, זה הכל.
אז אילנה דיין נסעה עד אפגניסטן בשביל לשבור קרסול וכדי לגלות שזה בדיוק כמו פה אצלנו, רק עם מבטא דרומי. ושמלחמה היא מלחמה היא מלחמה. אז מה בעצם קורה באפגניסטן ושל מי המלחמה הזו לעזאזל?!
ובכן, האמריקאים הצליחו לשקוע עד הצוואר בארץ לא להם. וזה לא שאין להם ניסיון בכאלה דברים, היית מצפה מהם שילמדו דבר אחד או שנים מטעויות עבר. הם נלחמים מלחמה שלא ממש שייכת אליהם בשם הדמוקרטיה הנאצלה. הם מסתובבים על אדמות שהם לא ממש מכירים, במנטאליות שהם לא מעוניינים להכיר ונלחמים באויב בלתי נראה שמזיין להם תצורה בסיסטמתיות.
את הסיפור הזה פחות או יותר ניסתה אילנה דיין לספר לכל אורך הכתבה, אבל הכל יצא לה מגומגם ובינוני ואנחנו זכינו לסיור בשטח בחסות משרד החוץ האמריקאי. הם כל כך נחמדים, ומאירי פנים עד שממש אפשר להתבלבל ולחשוב שמה שארה"ב באמת רוצה זה להפיץ את הדמוקרטיה הנאורה בין כל אומות העולם באשר הן, לא משנה מאיזו עדה. לראות חיילים צעירים מתגעגעים הביתה קצת לפני שהם מתים במלחמה זה אומנם מרגש, אבל יש לנו כאלה תוצרת כחול לבן, והם לא חולמים על המבורגר ב99 סנט או על ביקור בדיסנילנד בסוף המלחמה, מקסימום לאכול משהו קטן בשווארמה "שמש" ולקפוץ בסוף היום לאצ'קלונה לטבילה.
למעשה הסיפור הבאמת מעניין באפגניסטן הם אותם תושבים אפגאניים, פרימיטיביים ונבערים הכלואים בין הפטיש לסדן. אמריקקים מעצבנים מצד אחד, הטאליבן המרושעים מצד שני, והם בתווך מחפשים בעיקר משהו לעשן, או לגדל, או שניהם - העיקר שיהיה מפרג.
הצילומים המועטים בהם כן זכינו לראות את אותם אפגאניים חייכנים היו בדיוק הדקות הבודדות בכתבה בהם העניין שלי התעורר באמת ורציתי עוד. הפער הבלתי נתפס בין התושבים עם כיסוי הראש והבגדים המטונפים לחיילים המקיפים אותם, עצום. החיילים מחומשים מכף רגל ועד ראש ומבטם המבולבל מבהיר חד משמעית שאין להם שמץ של מושג למה הם לא יושבים גדות נהר המיסיסיפי, קיבינימאט, עם האשה והילדים.
דיין ניסתה לאורך כל המשדר לחפש את הפן האנושי המרגש. המפקד שנהרג קצת אחרי הראיון, החובש שחולם להיות סופר, החיילים שאיבדו חברים וימשיכו לאבד עוד. אבל הסיפור המרגש באמת נמצא מעבר לקירות המשוריינים של הבסיס. ממש כמה מטרים משם בשדות מרג'ה, יושבים אנשים שרק רוצים שקט, ילדים שאין להם שום עתיד בשום צורה - לא בצורה האמריקאית ולא בצורה האפגאנית, ואת הסיפור שלהם היה צריך לספר.





React to WordPress