לאחר שנחשפתי במהלך השנים האחרונות לספרות היסטורית, בעיקר כזו המתעדת את גילגוליה של האשה החכמה, הבקיאה ברזי הריפוי והלידה משחר האנושות. לפי מחקרים אותם סוקרת דר' ארין אייזלר בספרה 'הגביע והלהב' ההיסטוריה לא החלה היכן שאנו רגילים לתפוש אותה, כבריאתנים, לפני כחמשת אלפים שנה, אלא לפחות עשרות אלפי שנים קודם לכן, כפי שמעידות טכניקות תארוך אמינות ועדכניות כגון שימוש בפחמן 14.

 

לפי עבודות איכותיות שסקרה, מתברר ששורשיה של האשה המרפאה, המומחית בין השאר בלידה, נעוצים עמוק בתקופה אותה השליכו החוקרים עד לעת האחרונה לתוך 'קבר אחים' ארכיאולוגי, ואשר מעידים כי צלמיות ונוס למשל לא היו התחליף של גברי משפח' פלינטסטון לחוברות פלייבוי אלא שהם מתעדים את התקופה הארוכה ביותר בה צברה האנושות את רוב הקילומטראז' והידע שהביאו אותה עד הלום.

 

תקופה זו, שנמשכה 45,000 שנה לערך, מן התקופה הפליאוליטית ועד למקראית, אינה ניתנת עוד לביטול כאילו היתה פאגאנית ופרימיטיבית שעיקרה עבודת אלילים כפי שסברו מלכתחילה אלא, אלא היתה עידן דואותאיסטי, המפואר ביותר כנראש שידעה האנושות – שלטון מקביל של אל ואלה.

 

מיומנויות הריפוי והחוכמה שבהן החזיקו אותן נשים קדומות עברו כפי הנראה בצורת חניכה אישית לאורך הדורות, ובכל קהילה התקיים גרעין של נשים חכמות, שהחכמה בהן ייצגה את רצון האלה.

עם עליית המונותאיזם ותקופת הברזל, ובמיוחד עם הסתערות הכנסייה הנוצרית והאינקוויזיציה בשנת 450 לספירה על אירופה, החל ציד מכשפות, אשר נמשך כחמש מאות שנה. לפי עדויות אחרונות, נספו במהלך גלי הטיהור של האינקוויזיציה כחמישה מיליון נשים! (כדאי לחשוב על זה בפעם הבאה שעומדים דום).

 

המונותאיזם ניסה לטשטש בכוונה את העדויות לתור זהב דואותאיסטי והציג את ממצאי התקופה כייצוגים סתמיים של עידן פגאני, רדוף אמונות טפלות, ונבער מדעת – מעין דת חסרת בינה של איכרים. הנשים החכמות, היודעות, המרפאות נרדפו, הוקעו כמכשיפות מפזזות, ויחד איתן ירדו לטמיון מיומנויות שאין לדעת אם אי פעם ישוחזרו.

 

לאור העדויות הללו החלה להתחוור לי תמונת עולם חדשה באשר לשורשינו אנו המומחיות החדשות בלידה שאנו – הדולות העומדות כיום בשערי העשור השני של האלף השני ומבקשות לשפר את פני הלידה. אנו, גלגול מודרני של אותן נשים מרפאות, מכשפות טובות אם תרצו, משפרות לא רק את פני שער הכניסה לעולם, אלא גם מתקנות עוולה היסטורית. הקשר הברור מאד בין אמהותינו הקדמוניות ובינינו החל להתבהר.

ככל שחקרתי את עולם האשה המרפאה הקדומה, וכן את תהליך הלידה שהוא פראי, קדמוני, אדיר, איתן טבע בלתי רצוני, הלך ותפס מקום מרכזי בתפיסת העולם שלי גלגל השנה הפאן תאיסטי. לוח שנה קדום זה מייצג את חגי השנה של הטבע (פאנתאיזם – גישה אתיסטית הטוענת כי האלוהות מיוצגת בכל ובעיקר בייצוגי טבע).

 

מקורם של רוב חגי הגלגל בלוח השנה הקלטי כשהמועד החשוב ביותר הוא יום השוויון האביבי המתקיים ב-21 במרץ. שמונת החגים הם היום הארוך והקצר ביותר בשנה, שוויוני היום והלילה וארבעה חגים "חוצי-רבעים". רוב חגי הגלגל נחגגים במשך יומיים, משך ההולם את תקופת השינוי העיקרי המתחולל במהלכם. (פירוט מלא של חגי הגלגל כאן)

 

מכאן ועד להגיית הרעיון של 'יום הדולה' הדרך היתה קצרה. יום הדולה מחזיר את לוח השנה הקלטי, הפאן-תאיסטי, לידינו. כמי שגופן קשור עם איתני הטבע – שדינו גואים עם הגאות בכל ירח מלא, ודם הווסת שלנו ניגר בתחילת השפל, ציון מועד מהפך משמעותי בגלגל השנה הינו חג אמיתי, שכל תא בגופנו מעיד על האותנטיות שלו ועל הלימתו את מקצבי הטבע.

יום הדולה ייחגג בישראל ומן השנה הבאה בעולם כולו בתאריך 22 במרץ, המועד בו חל אוסטארה– יום השוויון האביבי. חג זה מייצג את שובו של הפיריון את הארץ ואת האלה, בעיקר בתפיסת האלוהות הנורדית, היוונית והרומית.

 

יום זה נחשב ליום של חשבון נפש ולא רק. כשבוע לפני המועד הזה צריך לרשום את המעשים השליליים שנעשו השנה, לבקש מחילה, להחזיר חובות, ו'לנקות את השולחן'. במהלך השבוע רושמים את המעשים השליליים על ניר, ולאחר תיקונם שורפים את הניר. החג מצווה בקישוט ביצים. דומה במנהג זה, בתאריך ובמצלול הפונטי של שמו לחג הפסחא.

תגיות